אשמת הכוכבים של טימותי.

אני מפחדת ועדיין כה אמיצה.
אני מפחדת ליפול ולדעת בסוף שאפגע.
אני נופלת הישר לפחד שלא קיים
ממציאה פחדים
ממציאה בעיות
הן לא קיימות.
אני קמה בבוקר כי אני חזקה
אני נשארת במיטה כי אני נמושה.
אני מאבדת חברים,
או שמא הם פשוט מתים כמו זבובים
אני לבד כשמסביבי האנשים כה רבים
אני לבד בחדר שהוא כה צבעוני
אני שותקת בחדר שכל מי שנמצא בו הוא רק אני.
אני מחכה שהכול ייגמר
כדי להראות את מה שעולם לא הראתי לאחר
אני בורחת מהעולם שלי.
ברחתי.

אני רוצה לזכור שחייכתי. שזה כל מה שאי פעם עשיתי.

מבחן אחד. סך הכל מבחן אחד. מבין כל המיליון שכבר עברתי ונכשלתי והצלחתי.

ואני מרגישה כמו מישהי שרצחה מישהו אחר, ולא די בכך - גם דאגה לענות אותו טוב מאוד לפני כן כדי שהמשאלה היחידה שלו תהיה משאלת מוות.

וזה רק מבחן אחד.

לא בגרות

לא מתכונת.

מבחן.

וכל מבחן אני שואלת את עצמי אם זה מה שיגרום לי להיכשל בחיים.

אז.. אני שואלת.

אני אכשל בחיים.

אבל לא אכפת לי. לאותו הרגע. לכמה דקות הבאות. לא אכפת לי בכלל.

או שפשוט איבדתי את האמון העצמי שלי בי. כן, איבדתי.