אשמת הכוכבים של טימותי.

כשאני מסתכלת לאחורה, קצת קשה לי להאמין שאותו הדבר שאני קוראת לו "אהבה ראשונה" התחיל מדבר כה פעוט - סרט. וטוב, פייסבוק. 

זה היה אחד מימי השבת הממש משעממים, שאין שום דבר לעשות חוץ מלישון ולקוות שיהיו סרטים טובים שיעסיקו אותך ולו רק לשעה.

"מר אף.אחד" די תפס לי את העין כשדפדפתי בין ערוצי הסרטים. 

אני יכולה לספר לכם על הסרט הזה שעות, ולטעון שזה הדבר הכי טוב שהיקום יכל להראות לי באותה השבת המשעממת - אבל לא אעשה זאת.

הייתה לי נטייה אז לבקר כל דף בפייסבוק של תוכניות, ספרים, סרטים שאני אוהבת ולתת לייק עצום כדי לחלוק את האהבה שלי לאותו הדבר. 

אז לאחר שחלקתי את האהבה שלי לסרט כי זה היה מהסרטים שהשאירו אותי פעורת פה וזה המינימום שאפשר לעשות כיום למען דברים שאוהבים, 

קיבלתי בקשת חברות בפייסבוק מאדם בשם "א" עם חבר משותף אחד. 

אותו החבר המשותף הייתה חברה שהכרתי, אז פדופיל הוא כבר לא יהיה. 

ואני חושבת שמאז השיחה הזו, לא עזבנו את המחשב לרגע. היינו מדברים כל יום במימד השלישי שלנו, מימד שהוא היה מיוחד רק לנו, ככה הרגשנו.

הכרתי את הנער הבלונדיני עם העיניים הכחולות שהתשוקה שלו זה פסנתר, והוא אוהב פינק פלויד והביטלס ואפילו קצת מיי כימיקל, למרות שזה היה רק אלבום אחד שלהם. הכרתי את הנער הבודד והוא הכיר את המתולתלת שאני.

מצאנו סיבה להישאר עד 4 לפנות בוקר ולהרגיש כמו זומבים כי צריך להתעורר ב7 לשיעורים בבית ספר. 

מצאנו נושאים משותפים; בין אם זה אנימה, כתיבה, תוכניות, מוזיקה. 

זה היה מימד שלישי, שהוא כמו סיפרייה עצומה של סרטים, ספרים, תוכניות טלוויזיה, ציורים, כתיבה, ורק שנינו מודעים אליה.

הספרים הם חסרי שם, הדפים הם ריקים מתוכן, אבל ברגע שפתחנו ביחד את הספר הראשון, נשאבנו לעולם שהוא כל מה שאי פעם דמיינו להיות בו.

התחלנו להתכתב כל יום. 

בהתחלה רק התחלנו להכיר אחד את השני עם חיבוקים ווירטואלים והבנה על סמך משפט אחד קטן מאחורי המסך הכחול מה האחר מרגיש.

הוא הבין אותי, הוא ידע מי אני באמת, אני ידעתי מי הוא. 

כל התקופה הנחמדה בה התכתבנו, ומהר מאוד עברנו לאסמסים, נמשכה עד ליום בו רוק עצמאות לקח מקום.

החלטנו להיפגש שם(למרות שמקום בו יש מסוממים, אלכוהול ואנשים מתמזמזים כל הלילה הוא לא מקום אידאלי) בשביל המוזיקה.

נפגשנו קצת מוקדם, עוד לפני שכל המוזיקה מתחילה אבל כל האנשים כבר היו מול הבמה מחכים וקבענו מאחורי הרמקולים. 

הרגשתי שכל פעימה היא רק כואבת יותר ויותר, אבל כואבת באופן של "אני לא מאמינה שאני הולכת לפגוש אותו" 

אך באותו הרגע שחשבתי על המשפט הזה שוב ושוב, הוא הדהד בתוכי כמה פעמים עד שהבנתי את הדבר היחידי שלא רציתי להבין - אני מאוהבת, וזה חד צדדי. 

למזלי, שנייה לפני שרציתי להכחיש את הכל הוא הגיע עם השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות שלו. נורא פחדתי, נורא התביישתי, אבל העברתי את זה בלצחוק על השיער שלי ולומר "זיהית אותי בגלל השיער, נכון? "

לאחר שעיכלנו שאנחנו באמת רואים אחד את השני, ושאנחנו באמת כאן אחד עם השני לאחר ארבעה חודשים שלמים שלא רצינו להתנתק מהמחשב, 

התחלנו ללכת לכיוון החברים שלו, ובדרך אליהם ישבנו במקום מרוחק וניסינו לדבר אחד עם השני. 

כל מה שיכולתי לשאול את עצמי אם ה"קסם" הווירטואלי התפוגג ולמה לעזאזל הוא לא אומר כלום, אבל זה לא שינה לי יותר מידיי אז, הכל הלך לי מהר מידיי.

שכחתי מהעובדה שאנחנו בכלל זרים אחד לשני במציאות.

בדרך אליהם נתקלנו בידידה הכי טובה שלו, והתעקשתי שנשאר לפחות לשלושה שירים של אביב גפן.

נפגשנו עם חברים שלו, הוא הכיר להם אותי(באמת תהיתי אם הוא סיפר עליי) ואז הוא החליט להישאר איתם וקבענו שנפגש אחר כך, יותר מאוחר. 

מה שקרה זה שבמשך כל רוק העצמאות הוא הלך עם חברים שלו, ואני נשארתי עם חברים שפגשתי במקרה שם למזלי, וככה בעצם נשארתי על שמיכה שהם הביאו עד 6 בבוקר. 

היה לי המון זמן, יותר מידיי זמן לחשוב אם כל מה שאני מרגישה באמת שם, וידעתי שכל מה שאני מרגישה חייב להיעלם.

הרגשתי צורך להדחיק כל דבר שקשור לרגשות ופשוט 'ליהנות' מהזריחה ומהמוזיקה של דג נחש שעלו בסוף. 

ראיתי אותו קצת מרחוק והתחלתי לעמוד וללכת לכיוונו, והוא אמר שהוא עוזב. 

"אה. אמ, אוקיי. היה נחמד לראות אותך."

-"כן, גם היה נחמד לראות אותך."

-"העיניים שלך באמת יפות, את יודעת?"

חייכתי חיוך עקום והתחבקנו לשלום. 

הרגשות שלי היו מעורבבים, כל כך מעורבבים שלא שמתי לב שאני מתחילה ללכת הביתה ולא לקחת את האוטובוס חזרה כשאני במרחק 10 ק"מ מהבית שלי. לא ידעתי אם להיות שמחה, עצובה, מדוכאת, מאושרת או להרגיש סתומה שהתאהבתי במישהו כשידעתי מראש שאין סיכוי. 

כשהגעתי הביתה, הדבר הראשון שעשיתי זה להתנפל על המיטה ולקוות שכל זה יעלם מעצמו כשאתעורר. 

ידעתי שאני מאוהבת.

לאחר רוק עצמאות לא דיברנו כמה ימים, תהיתי אם עשיתי משהו רע ומסתבר שהוא תהה את אותו הדבר. 

הכחשתי כל דבר שהיה יכול לרמוז שיש לי רגשות כלפיו, והמשכנו ביחסים הרגילים שלנו. 

נפגשנו עוד כמה פעמים מאז, וכל פעם הרגישה לי כמו הפעם הראשונה. אותה ההתרגשות, אותם הרגשות שרציתי להכחיש,

אותו הרצון להסתכל עליו ולא להתבייש מהחיבוקים שלו, להחזיק לו את היד. המחשבות שאף פעם לא עזבו אותי אם זה חסר טעם להרגיש את כל זה.

אבל..

היחסים שלנו רק הדרדרו מכאן. 

רבנו על כל שטות, ניסינו להכחיש כל שטות, לא דיברנו מספר ימים על כל שטות. 

שנינו עברנו דברים לא קלים, ובזמן שרק רציתי לדעת מה קורה איתו - דחפנו אחד את השני עד שהגענו לנקודת הסיום של היחסים שלנו.

לאחר שנה בה אנחנו הכרנו אחד את השני, הוא ניתק איתי קשר דרך מסך כחול, באותה הדרך של איך הכל התחיל. 

אותה השיחה התחילה מהערב והמשיכה עד לשעה 4 לפנות בוקר בה ניסיתי לומר ולעשות כל דבר רק לא לאבד אותו כשהרגשתי שהכל כבר אבוד.

הוא אמר שאין מה לעשות, ושהגענו למבוי סתום של הקשר שלנו שאין כבר מה לומר או לעשות כדי להציל אותו וסיים ב"להתראות, היה נעים להכיר". 

עברו שלושה חודשים מאז שנתקנו קשר וקיבלתי שיחה ממנו. 

לא עניתי לה כי עד שהבנתי שהוא באמת מתקשר השיחה התנתקה. 

שלחתי לו סמס בו שאלתי אם הכל בסדר, כי הוא לא היה סתם מתקשר אליי אלא אם כן קרה משהו. 

התחלנו לחזור לאט ומהר לאיך שתמיד דיברנו - אסמסים בשעות הלילה. 

הרגשתי קצת מוזר להתחיל לדבר איתו שוב לאחר שהכל נגמר בצורה כזו.. ברוטלית. אבל הרגשתי שזה הדבר הכי נכון שיכול לקרות.

וקיבלתי את ההודעה הזו.

מיותר לציין שההודעה הזו הפכה אותי לאדם הכי מאושר שאני יכולה להיות, למי שאני היום. 

מאז אנחנו ביחד ארבעה חודשים ועד כמה שרבים כנראה יחשבו שהזמן הזה הוא מועט, זה מרגיש לי כאילו אנחנו ביחד מאז ומעולם.

אני יודעת עכשיו שלא משנה מה נעבור, נעבור את זה ביחד, ואני אהיה איתו. 

התחושה של "להיות איתו" הייתה לי קשה לעיכול בהתחלה אחרי תקופה כזו, תקופה כל כך ארוכה שרק רציתי לחבק אותו חזק וידעתי שאי אפשר.

אבל זה לא משנה עכשיו אם נריב, נפגע, נצחק או נברח - נעשה את הכל ביחד. 

(גם אם זה מה שביחד אומר)

אני אוהבת אותו. אוהבת אותו כל כך. ובתור קורא בחיר של הבלוג שלי - אני אוהבת אותך.