You only know a part of me. i'm a universe full of secrets

אני מביטה בדמות שמחזירה לי מבט.
אני רואה אותה, 
היא מביטה בי במבט מצמית.
אני נוגעת בלחי שלי,
היא נוגעת בלחי שלה.
אני מתקרבת וגם היא.
אני נושמת עמוק,
גם היא.
היא זו אני,
אני זו היא.
אני בסך הכל מתבוננת במראה.
אני אמורה לראות את עצמי,
אבל אני לא מזהה את האישה שמחזירה לי מבט.
האישה שמולי,
היא אישה.
לא ילדה, 
לא בחורה.
לא אני.
אישה נשואה.
אישה נשואה לגבר שהיא אוהבת.
אישה שיש לה בית משלה,
בית שהיא מנהלת.
אישה שיש לה עבודה, 
שמעולם לא התנסתה בה קודם,
אבל היא עובדת תותחית.
אישה שמתמודדת עם המון דברים לבד,
והיא חזקה.
אישה שבמבט שלה,
היא מרתיעה אותי.
לפעמים היא מבזיקה לרגע,
ואני רואה את מה שהיא רואה.
ברוב הפעמים זו אני.
הילדה שאני.
זו שתוהה מה קורה סביבה.
שמאושרת ומפוחדת בו זמנית.
אולי מתישהו אני והיא נתאחד.
אולי מתישהו הילדה והאישה שבי,
יתנו ידיים,
ואז אוכל לקבל פיסת שלווה.