עם הרבה זמן פנוי באיזור הפחות ידידותי שהוא בסיס שנמצא כ-3 דקות משכם, בזמן שהייתי אמור לאבטח את הבסיס מצאתי את עצמי עם הרבה זמן פנוי ומעט מידי מה לעשות איתו. כמובן שלהשלים הרבה קריאה שלא עשיתי הרבה זמן הייתה אופציה אבל היא לא הספיקה תמיד, או לפעמים פשוט נטו הרדימה אותי.

אבל יותר מהכל, זה פינה לי זמן לכתיבה. כתיבה אמיתית ויצירתית כמו שלא כתבתי הרבה זמן (ויותר מזה, כתיבה אמיתית על דף עם עט, משהו שלא עשיתי המון זמן). אז חלק ממה שיצא היה קצת יותר פרטי משהתכוונתי וחלק ממה שיצא היה פריקה וחלק ממה שיצא זרקתי כי זה היה צריך להיכתב ושם נגמרה דרכו בעולם.

אני אכתוב אותם אחד-אחד, לתת לכל אחד מהם את הכבוד הראוי לו בפוסט משלו. לא עוד לפוסטים המוניים עם מלא טקסטים שונים. זה מוריד מהערך שלהם ומנכר אותם, אין אינטימיות בריבוי טקסטים.

הראשון הוא דווקא אחד בעברית, ואני מציין "דווקא" מתוך ההכרה בכך שרוב הדברים שאני כותב הם באנגלית וגם מהסיבה שבגללה הטקסט נכתב. לספר על מה הטקסט לקורא מוציא ממנו את הדימיון ועל כן לא אעשה זאת, אבל למתעניינים אשמח להגיד.

קרה ומנוכרת, חמה ומרוחקת.

כמעט, בערך, כל מה שבסביבה,

מקום משכני, מקום מבטחים,

לא תהיי לי בית; ולעולם לא תהיה אחרת.

מקום מפלט, אמהות וקרבה,

שירים במונכרום - תמונות בסראונד,

סצנות שלמות הן פרי דימיון בלבד.

ספירה לאחור, המילים נגמרות.

-.

אחת.

באוויר. כך תלויה, מתנדנדת.

בלי ריח או צבע, נדה ברוח.

וכך, עם משיכה, בעיטה, על חוט תיל תלויה,

מדממת, יפהפיה.

ואולי, עם משיכת מכחול או עט מדוייק,

אוסיף לך חבר או שניים,

שישהו איתך שם, באוויר.

עד שיקטפו, ותיוותרי לבדך בשנית.

חנוקה, מפרכסת ללא שליטה,

מריחה צבעים ורואה צלילים,

והמוות יפה לך - את כפרח ענוג,

ואני, לבדי, אוהב ואשנא אותך לעד.

הו, אהבתי היא לשווא,

גופך אינו חש בנשיקותיי ואוזנייך

שמעולם לא שמעו את מחמאותיי.

אהיה לך למפלט, לבית, לקבר,

גם אם לעד תנדדי על משב הרוח.