נועה קנתה את הקופסא, בסופו של דבר, למרות שאני ודן אמרנו שזה רעיון רע. לא שהיינו מהתנגדים לקופסאות, פשוט בימיינו לקנות קופסא עולה קצת יותר מידי. היא צעקה שזה בגלל שלה יש זנב ולי ולדן קרניים. ושאם לנו לא הייו לנו קרניים היינו מבינים. אני לא חושבת שקרניים קשורות לעניין. 

אז קניתי קופסא גם בשבילי. 

וכשנועה באה וראתה את הקופסא היא הייתה שמחה והיא אמרה סליחה ושהיא לא באמת חושבת שלי ולדן ש קרניים. אמרתי שלי יש קרניים ושאני לא חושבת שזה כול-כך רע אבל אני בטוחה שלדן יש זנב. היא שתקה ואז שאלתי אם היא רוצה ללכת עכשיו לדן או לאכול גלידה או משהו. היא אמרה שהיא לא רוצה להסתובב עם מישהו שיש לו קרניים. מצאתי את זה מעליב מעט. אז הזמנו פיצה הביתה. 

לנועה לא הייו קרניים או שהייו והיא הסתירה אותם ממש טוב. אז ביום ההולדת שלה קניתי לה זוג קרניים משומשות במצב טוב. זה עלה המון אבל אני ממש ממש רציתי שגם לה הייו קרניים. היא זרקה אותם לפח ואז שרפה אותם עם המצית של אבא שלה. היא אמרה שאני באמת חייבת להתחיל לשנוא את הקרניים שלי אחרת אני אהיה תקועה אתם לנצח. אמרתי שלא אכפת לי אם זה יקרה. דן אמר שאני צריכה להפסיק להראות יש לי קרניים, אולי להאריך את השער, לשים כובע או משהו. זה היה הדבר הכי דוחה שהוא אמר לי אי-פעם. זרקתי עליו את הקופסא שלי. זה כאב, אני מניחה, אבל לא היה לי אכפת. היא לא ראתה שבתוך השקית עם הקרניים היה גם צמיד. 

להורים שלי לא הייו קרניים גם לא להורים שלהם ולפני זה קרניים הייו רק אגדה. אמא שלי אומרת שהזנב שלי פשוט עוד לא צמח שאני צריה לחכות עוד קצת ושלכולם הייו קרניים באיזשהו שלב אבל זה נופל. אני לא האמנתי לה. יש לי קרניים. לה יש זנב ולכולנו יש בעיה. היא אמרה שלא אכפת לה יותר ושאני חייבת להפסיק עם השטויות. לא סיפרתי לדן, בשביל מה? 

בועז היה בטוח שזה הרבה יותר פשוט מזה, אבל בועז אידיוט, אני לפעמים לא מבינה למה אני מדברת אתו. מה הוא מבין? אין לו לא זנב ולא קרניים. הוא אמר ששנגדל נתחתן והיו לנו ילדים עם חיוך ולאף-אחד לא ישנה אם הייו להם קרניים או לא. אבל בשביל זה אני צריכה זנב. ולאהוב את בועז. ואין לי שום דבר מזה. 

אני לא ממש חזקה. בסוף כן אהבתי את בועז. אבל רק בכיאילו ורק בלילות של ירח מלא. בועז אמר שזה בסדר. דן חשב שזה דוחה ולנועה כבר לא היה אכפת מה אני עושה כל עוד אני לא מזכירה קרניים. בועז לקח אותי לראות את השקיעה בחוף הים. זה היה יותר רומנטי מההסכם שלנו. בהיתי בשקיעה ואמרתי לו שזה יפה כי חשבתי שזה מה שאמורים להגיד. וישבנו שם, מול השקיעה עם הקרניים של השמש שמתנפצות בקרניים שלי והיד שלו שעוטפת את היד שלי. למרות שזה לא היה בכאילו ולא לילה של ירח מלא. לפחות בשבילו. 

נועה קראה לי בוגדנית, מלוכלכת, טיפשה, מניאקית ועוד כל מיני קללות שאני לא רוצה לזכור. וכשרציתי ללכת ממנה, אחרי כל הריב הזה היא אמרה ששום דבר מזה לא היה קורה אם לא הייתי נעמדת בינה לבין דן. לא נעמדתי. אמרתי שיש לי את בועז. ויש את אמא שלי שעוד יודעת שיום אחד היה לי זנב ואת סבתא שלי שחושבת שאני נפלאה. שאני לא צריכה אותה. ואז היא קיללה את הקרניים שלי. זה היה יותר מידי. הלכתי. מי צריך אותה? 

את האמת? 

אני צריכה אותה. 

אבל לא בכאילו ולא רק בלילות של ירח מלא. 

אז הדבקתי זנב מלאכותי וכל החופה ניסיתי להוציא את הזנב מהתחת שלי כדי שיראו שהוא אמיתי. בועז החזיק לי את היד חזק מידי ואמא שלי בכתה. שתיתי יין. רק קצת. נועה ודן אמרו שזה נחמד שצמח לי זנב, בסופו של דבר. לא אמרתי לדן שהוא מזויף. ונתתי לנועה לצחוק ואז לבכות ואז ביקשתי ממנה ללכת. בועז קנה לי קופסא. יד ראשונה. אומנם קטנה אבל קופסאתית ביותר ומאוד יפה. בסוף הערב הוא אמר שהוא רוצה להראות לי משהו. הלכנו לחדר שלי והוא הסתובב ככה שבהיתי בגב שלו וראיתי איך לאט לאט הוא מוריד את החולצה וחושף בפניי גב לא מושלם אבל זה רק גב. לכולנו יש רק גב. בהיתי בגב השזוף מידי ולא ממש ידעתי מה לעשות. הוא בכה. לא הבנתי למה. חיבקתי אותו חזק ושאלתי אותו מה קרה. הוא הסתובב שוב. רק במבט שני היה אפשר לראות את הכנפיים.

לילדים הקטנים שלנו יש זנבות וקרניים ואני חושבת שלמיכאל, למרות שהוא רק בן חמש יש כבר סימני כנפיים על הגב. זה נחמד. זה אידאילי. דן ונועה התחתנו והם גרים סגורים מידי בלי אור שמש. נועה לא רוצה ילדים ודן רוצה לקפוץ מהגג. אנחנו כבר לא ממש בקשר. וזה נחמד. זה אידיאלי. ויש לנו ילדים עם חיוך ולאף-אחד לא אכפת אם יש להם כנפיים או קרניים או זנב. כי כנפיים, כמו שאמרתי, אפשר לראות רק במבט שני וזנבות אפשר גם מזויפים ואת הקרניים אפשר לקנות יד שנייה. אחרי הכל כל מה שחשוב זה רק הקופסאות.