בתגובה לכמה בלוגרים של נוער וצעירים שקראתי. 

אני לא מתיימרת לשנות את העולם. 

ואני לא עושה את זה כי אני היפסטרית ששינתה את העולם לפני שזה היה מגניב, ולא כי יש לי סלידה חמורה מאנשים ולא כי אני לא חושבת שאני יכולה לשנות משהו. אני לא עושה שום דבר כי אני מחכה, ואני עוד לומדת. כי בשתיים עשרה שנים - יסלחו לי כל האנשים בגילי - אפשר להבין המון. אבל לא מספיק בשביל לשנות את העולם. בקושי מספיק בשביל לשנות אותי. 

אני לא מתיימרת לשנות אותך. 

וב"אותך" אני מתכוונת לאותו קורא יקר, כלומר אתה. אותו נער, צעיר או מבוגר יקר שקורא את השורות הללו, 

אני לא חושבת שאתה מושלם, העובדה שאין אנשים מושלמים היא מושלמת. ולא בגלל שאתה לא ראוי לתשומת הלב שלי, וכן בגלל שאתה כ"כ אתה שגם אם אני אנסה לעשות משהו אני לא אצליח. תמיד היה הבן אדם הזה בעולם שיגיד לך משהו שיגרום לך להיות שגוי. כי אני מאוד לא רוצה להיות הבן אדם הזה. 

אני לא מנסה לדעת שום דבר יותר טוב ממכם. 

אני לא מנסה להפוך אותכם לאני. 

אני לא אומרת שאני טובה יותר. 

אז למה, שוב ושוב, אתם הופכים את עצמכם לטובים יותר, חכמים יותר, אלה שמנסים (ולפי דעתכם גם מצליחים) לשנות את העולם? אז כן, אני בת שתיים עשרה. ונקבה. ועוד כל מיני דברים שאנשים מוצאים מוזרים. ואני לא בוגרת לגילי. אני בגילי ואם אני רוצה להסתובב אם אנשים גדולים יותר זה סבבה. ויש לי דעות. ואני צמחונית ולא כי אני חושבת שאכילת בשר זה נוראי ושכול מי שצימחוני טוב יותר. הבן אדם היחיד שאני מנסה לשנות זאת אני ואני מקווה שלטובה. 

אבל איך שהוא בכל פעם אני נתקלת שוב בתגובות כמו "את בת שתיים עשרה," או "את קטנה מידי," ואין לי בעיה אם היה לזה ביסוס. אני מבינה שאני לא יכולה לקרוא ספר שמיועד לגדולים יותר. אבל לפעמים כשזה בגדר דיון על צפון קוראיה - איך העובדה שילדה בת שתיים עשרה מביעה דעה הופכות אותך לפחות חכם, פחות צודק או פחות "בוגר"? גם בבלוגים בישראבלוג וגם בחיים. אני מנסה לפלס את דרכי בתור ילדה בת שתיים עשרה שמוקפת באנשים גדולים יותר וחכמים יותר (לרוב) ועם יותר ניסיון שלפעמים נראה שמטרתם היחידה היא לפגוע ולהנמיך. איך אני אמורה להיות הילדה שתגדל להיות הנערה שתגדל להיות האישה ההיא שתשנה את העולם? אני לא מתכוונת היום או מחר, אני לא מתכוונת בעוד שנה או שנתיים, לי יש את הזמן ועכשיו זה הזמן שלכם ואתם צריכים להבין שהתור הבא - כלומר אני - יבוא אחריכים, ושיגע תורנו אנחנו לא נוכל לדבר כל היום על וואן דיירקשין וג'סטין ביבר כי גם היום אנחנו לא ממש מדברים על זה. האדישות והצחוק שאתם עושים יגרום לאדישות וצחוק כי יחס גורר יחס. ואנחנו ניגדל להיות אנשים שלימדו אותם... רגע, מה? 

ואני מדברת בעיקר על הנוער פה. 

אנחנו לא לומדים, כפי שאנשים נותים לחשוב, מהמבוגרים את הכול. אנחנו לומדים מהאחים, מהחברים המבוגרים יותר. ואתם תפקידכם הוא לא לדכא אלא לעזור ולהרים ולא לצחוק על הגיל, ולתת לנו קצת מקום. 

כי אני רוצה לגדול להיות האישה שתשנה את העולם. ואם לא את העולם אז לפחות איש אחד. 

~~~

נ.ב - 

כאן תם לו פוסט מלא בסימני פיסוג במקום הלא נכון ומילים שכתובות עם שגיאות כתיב נוראיות ולפחות עשרים וחמש קלישאות טיפשיות. אני שמחה שקראתם עד לפה :)