כשהייתי קטנה (כן, כן, אני עדיין קטנה. שהייתה יותר קטנה) שברתי מדף בכיתה. אני זוכרת שבמשך שנה שלה שמרתי את זה בסוד. לא הצלחתי להכנס לכיתה הזאת יותר, במשך כל השנה, כל פעם שנכנסתי הרגשתי רע. עד שיום אחד חזרתי בדמעות הביתה וסיפרתי לאמא שלי. שעשתה את הדבר הנורמאלי ביותר לעשות וצחקה ואז הרגיעה אותי ואמרה שהכל היה בסדר. אז הלכתי למורה וסיפרתי לו והוא אמר שהם תיקנו את המדף לפני כמה חודשים וזה היה ממש כלום, הוא אפילו לא זכר שהוא היה שבור. אבל כל השנה הסתובבתי בלב עם תחושה שבגללי אי אפשר לסדר משחקים. 

לגלות את הסוד עוזר? אני לא יודעת. אני יודעת שעכשיו שאני חושבת על זה אני לא נזכרת בתחושת ההקלה אלא בתחושת הכאב והמועקה הנפשית שעברתי במשך שנה שלמה. מה עזר לי להודות? בסופו של דבר הייתי מתגברת או מבינה לבד שהכל היה דיי טיפשי. ומה לגבי סודות שאת שומרת בלי סיבה כמו... לא יודעת... יש להקות שאני אוהבת ואני פשוט לא מספרת לאף אחד. פשוט כדי לקבל את התחוש שיש משהו שהוא שלי, משהו פרטי. אז מה ההבדל? אולי אני יכולה להחשיב את הסוד של המדף לשקר, אבל איפה עובר הגבול בין שקר לסוד? 

בקיצור, אני לא יודעת, 

אני רוצה לגדול ולהבין או להבין ולגדול או משהו מוזר שמחבר את כל זה. 

רותי (שרוצה שתדעו שהיא לא אוהבת את וואן דיירקשין) ובאמת רוצה לקבל תשובה