כשהייתי קטנה התמזל מזלי וגדלתי עם הורים, אחיות, חברים וחברות שהייו פתוחים בצורה מוזרה ל... המ... הכל...? אולי זה קשור לעובדה שלמדתי בבית ספר דמוקרטי, בכל אופן - זה היה ככה. אני חושבת שעד גיל שש כולנו היינו בדעה הזאת, עוד לא הספקנו לראות דברים אחרים, עוד לא הבנו שיש בזה משהו שהחברה רואה כשגוי. 

אני באמת לא מבינה למה אנחנו חיים בעולם שבו צריך להלחם על נישואים אזרחיים, עולם שבו אני חוטפת כשאני מנסה להסביר לאנשים שהומו זאת לא קללה, עולם שבו אתה מביע איזשהי דעה פוליטית מפוצצת עם הנטיות המיניות שלך שונות. 

כשאנחנו קטנים ובני שש ולא שמים לב לשוני אנחנו יכולים להיות יותר מקבלים מכל איש מבוגר, ליברל ככל שהיה. אני לא יודעת מה קרה לנו בדרך - למה אנחנו לא מסוגלים לקבל. למה ביוון העתיקה זה עבד ועכשיו לא. אני באמת לא יודעת. איפה המוח האנושי השתנה, אין לי שמץ. אני יודעת שאולי כדאי שנחזור לגיל שנתיים ונעבור בלי לנעוץ מבט (מרושע או מקבל) בזוג הומאים שהולך יד ביד. וכשזוג ירצה להתחתן נקבל אותו בדיוק כמו כל זוג אחר ונתן להם במתנה את אותו סוג מצעים ונחייך את אותו חיוך מנומס בחופה. 

אני לא מתכוונת להיות הילדה בת שתיים עשרה, הקטנה הרבה יותר מידי בשביל להחוות דעה. אני לא מתכוונת להיות עכשיו מעצבנת. העובדה שאני בת שתיים עשרה וזוכרת בדיוק איך את מרגישה בגיל שש שאומרים לך לראשונה למה בת לא יכולה להתחתן עם בת ובן לא יכול להתחתן עם בן. בגלל זה אני יכולה להחוות דעה. 

אז אם אתם רוצים לעשות מצעד, בבקשה. לכו, אני בעד, תעשו כל מה שעושה לכם טוב - הטרוסקסואלים, הומוסקסואלים, טרסג'נדרים כל נטייה או מגדר שתעלו על הדעת - תעשו מה שבא לכם. רק וותרו על המבט המקבל שאתם רואים מישהו שונה, אולי אם רק נשחק אותה אדישים כל העולם יבין את המסר.