זוכרים את הפוסט הזה? (אל דאגה, לא שולחת אותכם לאתר מפחיד שיוריד לכם ווירוס גדול ומפחיד, רק לפוסט בבלוג שלי). זוכרים כמה תגובות ושבסוף מנהלת שנת הבר מצווה ראתה את זה? 

מאז כמעט שום דבר לא קרה, כלומר הייו הרבה עצבים, נתלו הרבה שלטים, היו הרבה דיבורים אבל שום דבר לא באמת קרה. עד היום (מוזיקה דרמטית) לא יודעת איך בדיוק לתאר את ההרגשה כשהמורה באה עליי בבוקר ונתנה לי את הפתק הזה. (אה, אגב, אנחנו בבית ספר דמוקרטי. למי שלא מבין "זחט" זה כיתות ז, ח, ט). 

הרגשתי קצת לבד בעניין הזה, בלי יותר מידי תומכים בשר ודם רק תגובות תומכות בבלוג (שזה המון, זה מלא, אבל לא תמיד מספיק). 

במהלך השנים מאז כיתה ו' אני מנסה לשנות את העניין הזה, ליצור שיווין והנה - גם אנחנו זוכות ללכת לכנסת כמו הבנים. אבל זה לא היה קורה אם לפני כמה שבועות לא הייתה מגיעה אותה מורה ואומרת - "כל הכבוד רותי, עשית שינוי, גם הבנות הולכות לכנסת." מה שהיא אמרה לא היה ולא נברא. הבנים אומנם נשאלו אם הם רוצים שהבנות יבואו אתם אבל לא במפתיע הם אמרו שלא. 

הבנות לא נסעו לכנסת עוד שנה ולנו נמאס. אני ובנות כיתה ז' תלינו שלטים ברחבי בית הספר, דיברנו עם מורים ועם תלמידים, זכינו בכינויים מחמיאים ובקצת פחות. אבל הצלחנו. 

אני הולכת לכנסת. 

רותי שהולכת לכנסת ולמוזיאן ישראל ושמחה עד הגג כרגע (ולכן הניסוח לא ברור עד הסוף)

נ.ב - תודה רבה על כל התגובות לפוסט הקודם, בלעדיכם זה לא היה מגיע למורים. 

רותי, שוב.