אני לא יודעת למה אני סבלתי השנה מטקס רבין. בכל שנה אני יושבת, מהנהנת, אומרת "כן, הוא היה איש חשוב" ו"המדינה הייתה נראית אחרת עם הוא לא היה מת" ואת כל זה אני עושה אם אני לא ממארגני הטקס. אבל השנה אני ישבתי בצד וניסיתי בכל דרך אפשרית להבין למה השנה אני פשוט רוצה ללכת משם או, האופציה השנייה והמביכה בהרבה, להתפקע מצחוק מול תלמידי היסודי התמימים שכל מה שהם ניסו לעשות זה לארגן טקס מוצלח.
אחרי שפסלתי את האפשרויות הברורות ("אף אחד לא רוצה לשבת בשמש באמצע היום ולדבר על מישהו שהוא בחיים לא פגש", "אני אפילו לא נולדתי כשהוא מת" וכו' וכו') התחלתי לחשוב שאולי הבעיה היא לא בי אלא בעובדה שהטקס מגוחך לחלוטין, לא מדיוק בכלל מבחינה היסטורית ונראה שכל מטרתו בעולם היא לגרום לנו להרגיש כמו עם אחד. שזה בסדר כשזה ברמת הרעיון, כשדברים כאלה מגיעים לשטח הם בדרך כלל מתפוצצים וכולם נפגעים מהדף.
תרשו לי בבקשה לעבור בעיה אחת אחרי השנייה, הכותרת - הכותרת הייתה "ובחרת בחיים". וזה בגלל שכולנו יודעים שרבין בחר למות ולהיפגע מכדור ולכן זאת הייתה הבחירה שלו ולכן הוא בחר בחיים והטקס הזה בכלל לא אידיוטי אלא הגיוני במיוחד וכל הכתבה הזאת בכלל לא רלוונטית ואני צריכה להתבייש בעצמי כי משרד החינוך צודק ואנחנו טיפשים והלאה דמוקרטיה. עד כאן ציניות.
חשוב להגיד שזאת לא הייתה הבחירה של בית הספר שלי בכותר (בניגוד למה שחשבתי), אלא של משרד החינוך. את זה הבנתי אחרי חיפוש בגוגל של הכותרת "ובחרת בחיים." היה מוזר לגלות שבית הספר שלי (בית ספר דמוקרטי) שלרוב מארגן את הטקסים בדרך שבה הוא מוצא לנכון בחר דווקא בדרך הזאת. אגב בבית הספר לא ממש הסבירו את הכותרת פשוט נתנו לה להיתלות שם. מסתבר שהרעיון העומד מאחורי הכותרת הוא קדושת החיים ו(אני מצטטת) "בחירה בחיים ראויים – החיים אותם נרצה לחיות, בערכי היסוד המכוונים את חייו של היחיד ובעקרונות על פיהם תתנהל החברה והמדינה"
אחר כך אחרי חיפוש עוד יותר קצר הגעתי "לערכות הפעילות" לבתי הספר היסודיים והעל יסודיים (בית הספר שלי הוא מכיתה א' עד יב' אז קראתי את שתיהן). כל הערכה אומרת לך במפורש מה לעשות ואיך לסכם ומה להגיד ואפילו לאיזו מסקנה צריך להגיע בסופו של דבר אז אם למישהו יש רעיון אחר הוא יכול לקרוא כמה הוא טועה.
הבעיה השנייה - הטקס היה חסר כל דיוק מבחינה היסטורית -
"שלוש יריות פגעו באיש הנפלא הזה" שני דברים - א. לא מכירה את הבן אדם וגם כותב הקטע לא הכיר את הבן אדם ועם כל הכבוד לפועלו של האדם הוא היה יכול להיות איש מעצבן, קטנוני ולא נפלא בכלל.
ב. רק שתי יריות פגעו ברבין עצמו, השלישית פגעה במאבטח שלו.
רבין הוא לא גיבור, הוא ראש ממשלה, אולי הוא היה מדהים אבל אף אחד לא מזכיר את העובדה שהיו לו מתנגדים, ואם מזכירים הם קיצונים נוראיים שרק רוצים לירות באנשים. כן, אני מסכימה עם רוב דעותיו הפוליטיות וגם אני מגדירה את עצמי כשמאלנית אולי קיצונית אפילו יותר אבל היו מתנגדים שלא הפגינו מחוץ לבית שלו, היו מתנגדים שלא היו בעד הרצח שלו, היו מתנגדים שהם לא מה שבית הספר מציג אותם ואני כמעט בטוחה שהם רוב המתנגדים שלו.
ואולי הדבר שהכי עצבן אותי - הניסיון להפוך את כל העם לעם אחד חזק ומאוחד בדעות ה"פיס-אנד-לאב" שלו (בהעדר הגדרה אחרת). אנחנו עם אחד שבתוכו אנשים עם דעות שונות שחלקם האמינו בדעותיו של רבין וחלקם לא, אנשים מסוימים אוהבים שוקולד ואנשים אחרים לא, אנשים מסוימים בעד ראש הממשלה ואנשים אחרים לא.
אבל אחרי הכל כולנו אנשים שצריכים להבין שאיש אחר נרצח בגלל מה שהוא חשב ומה שהוא אמר, וששני הכדורים פגעו בו הם הראו לנו עד כמה רחוק אפשר ללכת.
ואנחנו צריכים להיות מזועזעים כי מישהו נרצח, כי בן אדם (טוב או רע) נרצח בגלל דעות (נכונות או לא) וזה לא אמור לקרות. אנשים אמורים לחיות בלי פחד להגיד את דעותיהם, בלי חשש מחוסר כבוד ופגיעה. אנשים אמורים לעלות על במה ולהגיד את מה שהם חושבים מול אנשים שמעוניינים להקשיב להם, מול אנשים שמכבדים אותם כי הם מדברים בכבוד לזולת.
בן אדם מת. חיים של בן אדם נלקחו בגלל דעות, בגלל מחשבות, ובתור אנשים אנחנו צריכים להסתכל על זה ולהיות אפילו קצת, אפילו ממש מעט, אפילו טיפ-טיפונת, רק פעם אחת בשנה, ממש קצת מזועזעים.
כי זה כמה רחוק שאפשר ללכת.
רותי, אני חושבת שתיאור מצחיק ממש לא הולם את הרגע.
נ.ב - סליחה שנעלמתי להמון זמן מהבלוג. אין לי תירוץ.
רותי, שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
poof