בזמן האחרון אין לי בכלל גובות על שום דבר שאני מפרסמת מה שגורם לי לחשוב אם כדאי בכלל לפרסם.

אז אני אשמח לתגובות בסגנון "הבלוג שלך מגניב ואנחנו רוצים להמשיך לקרוא." או (שקט סטטי מביך). 

אז בילתי בערך רבע שעה מהחיים שלי בקריאה של ציוצים של רני רהב. 

אני רוצה חמש-עשרה דקות מהחיים שלי בחזרה. 

הבן אדם לא מפסיק להעליב. אני מרגישה כאילו אמרו לי כרגע בפרצוף ש"אם אין לחם אז נאכל עוגות" (או בריוש מרולדין). 

עוד משהו - לגבי ברית הזוגיות. 

אתם לא חושבים שזה מגוחך ששניי אנשים שאוהבים אחד את השני לא יכולים להתחתן כי הם לא מאמינים באלוהים או כי הם מאותו מין? אני חושבת שזה מגוחך ולכן אני אפילו לא אמשיך לטעון בעד כי אתם חכמים מספיק כדי להבין לבד. 

רותי, שחושבת שבריוש מרולדין זה אפילו לא טעים. 

נ.ב - אולי קצת. אבל רק עם עוגות צרפתיות. 

רותי, שוב. 

אז החלטתי לכתוב על הנושא החם הקודם. 

מה הייתי לוקחת איתי במזוודה אם הייתי חייבת לעזוב. 

1. הספר "פעימות הלב" של שרון קריץ'. אני קראתי אותו כל-כך הרבה פעמים ואני עדיין מסוגלת לקרוא אותו שוב ושוב ושוב. אני לא יודעת למה. אני לוקחת אותו לרוב החופשות שלי. זה כמו דובי רק מעניין. 

2. בגדים. את הג'ינס שאני הכי אוהבת עם החגורה שאני הכי אוהבת ואת הג'ינס הנוחים שאפשר ללבוש בכל מזג אוויר וסוודר ושלוש חולצות (שתיים קצרות ואחרת ארוכה). 

3. את המחשב שלי. כי אני לא עושה גיבוי. וזה חבל. 

4. תמונות. את התמונה שלי ושל אבא שלי מאילת ותמונה שלי ושל החברים הכי טובים שלי בתל אביב ותמונה של כל המשפחה שלי. 

5. מחברת. כי תמיד יש עליי מחברת\פנקס. וכשאין יש לי המון רעיונות שאני שוכחת אח"כ. 

וכל הדברים האלה נכנסים במזוודה דיי קטנה. אני חושבת.

זה לא משעמם כמו שזה נשמע. זה קצת יותר. מצאתי מה לעשות בכל שאר הימים אבל היום הייתה פשוט בבית. בכל מקרה מצאתי מספר עיסוקים להעביר בהם את שעות הפנאי שלי, לפניכם הרשימה החלקית. 

1. אומנות בננה. בעיקרון זה לכתוב או לצייר על בננות. זה דיי מגניב. אני אעלה תמונה. 

2. לכתוב פוסט בבלוג אחרי יותר מידי זמן. 

3. לקרוא בלוגים של אנשים שלא חשבת שאי פעם תקרא את הבלוג שלהם. 

4. לרקוד את ריקוד ה-"נשארתי בבית במן שכולם בטיול שנתי ואני מעמידה פנים שאני לא מתה משעמום." 

5. לראות קאסל (אחרי שהצהרת שאת בחיים לא תראי עוד פרק של הסדרה הזאת כי את לא מסוגלת לראות את בקט וקאסל רוקדים סביב המתח המיני). 

6. לחשוב מה הייתי לוקחת באי בודד (מטוס שאני יכולה להטיס) 

7. לנסות להכין את השעורי בית במתמטיקה. 

8. להצליח להכין שעורי בית במתמטיקה (!)

9. לרקו את רקוד ה"הכנתי שעורי בית במתמטיקה" (יש כזה ריקוד).

10. להכין רשימות בבלוג של יענינו אף אחד. 

אני יודעת, נעלמתי, שוב. סליחה. 

***

אז בואו נתחיל בזה שכן (עד כמה שאני מתביישת להודות בזה) הייתה לי את תקופת הדמדומים שלי. היא כללה לקרוא את הספר הראשון ולראות את כל הסרטים. למען האמת עשיתי את כל זה כי אמא שלי ממש שנאה ספרים כאלה וזה ממש עצבן אותה כשקראתי את זה ואת הסרטים ראיתי כי יש כמות לשטויות שאני יכולה לקרוא לתוך הגוף שלי. 

אז אחרי שקראתי וראיתי וקצת נגעלתי מעצמי התחלתי לחשוב על הנושאים שדוברו שם קצת. יש משהו שכל בלוגר ישראבלוגי כנראה יודע לפי הסרטון שפורסם בפוסט שנמצא עכשיו בחמים (יש קישור בסוף הפוסט שלי גם לסרטון וגם לפוסט המאוד מומלץ) ואם אתם לא יודעים כדי שתדעו - אדוארד מתעלל בבלה. אני מניחה שאתם כבר יודעים את זה ואם לא תכנסו לקישור בסוף הפוסט כי אני לא הולכת למצוא הוכחות בפורמים של דמדומים (הם קצת מפחידים אותי). 

אבל הבעיה היא לא רק בראש של סופרת אחת שהחליטה לכתוב רומן עם ערפדים לבני נוער אלא כבר בגיל מאוד קטן שקוראים את היפייפה הנרדמת ובת הים הקטנה ושלגייה. 

בנות דודות שלי (בגן טרום חובה וטרום-טרום חובה) נכנסו לשיחה שהשורה התחתונה שלה הייתה, "כל הנסיכות חולות." הן צודקות, בנות הדודות שלי בגיל הקטן שלהם והרצון לשחק בנסיכות, כל הנסיכות חולות. כל הנסיכות חולות כי אחרת הן לא ימצאו אהבה. ובעולם הזה של דמדומים ונסיכות שחולות וקמות לתחייה על ידי נסיך שנישק אותן, אין לך ברירה - את חייבת לוותר על הכוח שלך ולהיות גם את חלשה וחולה. ואת חייבת לתת לאדוארד הערפד לבהות מהחלון בזמן שאת ישנה ולהעיר אותך מתרדמת קסומה. 

את הווידאו והפוסט המדוברים ראיתי וקראתי בבית הספר ואז אחד מהחברים שלי התישב לידי ושאל מה אני רואה, אחרי שהסברתי בקווים כללים למדי מה זאת תרבות האונס ואחרי שעוד אנשים הצטרפו ואחרי שהומטר עליי מטר של שאלות בסגנון "למה את בכלל רואה את זה?" ואחרי שכל השאלות נענו ואחרי כל זה שמעתי את הקול שהכי רציתי לשמוע בכל השיחה הזאת, מעריצת הדמדומים שלי, שעלייה אני יכולה לפנות בכל פעם שאני רוצה שמישהו יסביר לי איך אפשר בכלל לקרוא דבר כזה בלי נורה אדומה שמצפצפת בפרעות מעל הראש והיא אמרה (מה שבדיוק חשבתי שהיא תגיד, לצערי) "אבל זה רק סיפור." 

לא. 

זה אף פעם לא "רק סיפור." סיפורים מגיעים מאיזשהו מקום ומשקפים משהו ומשפעים על אנשים ובעיקר ספר כמו דמדומים שנקרא והפך למודל חיקוי למערכות יחסים בשביל הרבה נערות. שום "סיפור הוא לא רק סיפור."

אז משהו למעריצות דמדומים ובנות קטנות ששומעות את סיפור הנסיכה הראשון שלהם - אתן לא צריכות לוותר על הכוח שלכן, ולא ללבוש שמלה, ולא להיות חולות כדי שיאהבו אתכן. ומי שחושב שאתן צריכות להיות חולות ובוהה בכן בזמן שאתן ישנות הוא כנראה לא בן אדם בריא במיוחד בעצמו. אז זה כל מה שרציתי להגיד לכם, נכון לעכשיו, אנשי ישראבלוג אחרי תקופת העדרות קצרה. 

רותי שקראה את הספר הראשון של דמדומים, 

נ.ב - אבל לא ממש אהבתי אותו. 

רותי, שוב. 

פוסט -