כשהייתי קטנה (כן, כן, אני עדיין קטנה. שהייתה יותר קטנה) שברתי מדף בכיתה. אני זוכרת שבמשך שנה שלה שמרתי את זה בסוד. לא הצלחתי להכנס לכיתה הזאת יותר, במשך כל השנה, כל פעם שנכנסתי הרגשתי רע. עד שיום אחד חזרתי בדמעות הביתה וסיפרתי לאמא שלי. שעשתה את הדבר הנורמאלי ביותר לעשות וצחקה ואז הרגיעה אותי ואמרה שהכל היה בסדר. אז הלכתי למורה וסיפרתי לו והוא אמר שהם תיקנו את המדף לפני כמה חודשים וזה היה ממש כלום, הוא אפילו לא זכר שהוא היה שבור. אבל כל השנה הסתובבתי בלב עם תחושה שבגללי אי אפשר לסדר משחקים. 

לגלות את הסוד עוזר? אני לא יודעת. אני יודעת שעכשיו שאני חושבת על זה אני לא נזכרת בתחושת ההקלה אלא בתחושת הכאב והמועקה הנפשית שעברתי במשך שנה שלמה. מה עזר לי להודות? בסופו של דבר הייתי מתגברת או מבינה לבד שהכל היה דיי טיפשי. ומה לגבי סודות שאת שומרת בלי סיבה כמו... לא יודעת... יש להקות שאני אוהבת ואני פשוט לא מספרת לאף אחד. פשוט כדי לקבל את התחוש שיש משהו שהוא שלי, משהו פרטי. אז מה ההבדל? אולי אני יכולה להחשיב את הסוד של המדף לשקר, אבל איפה עובר הגבול בין שקר לסוד? 

בקיצור, אני לא יודעת, 

אני רוצה לגדול ולהבין או להבין ולגדול או משהו מוזר שמחבר את כל זה. 

רותי (שרוצה שתדעו שהיא לא אוהבת את וואן דיירקשין) ובאמת רוצה לקבל תשובה

מה גורם לכם להרגיש טוב? אני מתכוונת - לא מה שאתם אומרים לעולם. מה ששבאמת עושה לכם טוב. הדברים הקטנים האלה כמו לישון עד מאוחר או לקרוא משהו מעניין. כמה פעמים רציתם לעשות משהו שעושה לכם טוב אבל וויתרתם כי אתם יודעים שאתם צריכים לעשות משהו שאנשים אחרים חושבים שהוא טוב? כמה פעמים וויתרתם על משהו משמעותי רק כי אחרים חשבו שזה מוזר? 

אני לא יודעת לגביכם, אני יודעת שממש נמאס לי לעשות דברים שאנשים מחשיבים כמהנים. הי, אני רותי, אני שונאת לונה פארקים, אני שונאת טיולים שנתיים, אני שונאת פארקי מים. 

הי, אני רותי, אני אוהבת - שבתות בבוקר שאף אחד לא נכנס לחדר שלי ואני יכולה לקרוא ספר בשקט, אני אוהבת לשבת מול הטלויזיה ולא לחשוב, אני אוהבת לחזור מבית ספר, להכנס לחדר, לסגור את הדלת, לאכול תפוח ולבהות בתקרה, אני אוהבת לכתוב ולקרוא זבל ועוד דברים ממש מביכים. ואני בטוחה שיש המון דברים שאתם אוהבים ואתם מוותרים עליהם כל הזמן, כל הזמן בשביל אחרים. ואני בטוחה שאם תבואו ותגידו "אני אוהב את ימי חמישי" או תגידו "אני אוהב לשחזר את מלחמת האזרחים עם בובות מעץ" אתם כנראה תמצאו עוד מישהו שאוהב אותו דבר, או שלא, ואם לא אתם תמצאו מישהו שישאל אתכם "אבל למה אתם אוהבים את זה?" ואתם תספרו לו והוא יספר לכם והכל היה הרבה יותר מענין מאשר הפעם הזאת שדברתם אם בדיוק אותו בן אדם על "הי, אתה אוהב לאכול גלידה? גם אני." ולרוב זה לא כזה מביך, לרוב הדברים הפשוטים שאתם אוהבים ובוחרים להסתיר זה מה שהופך אותכם לאדם אמיתי ולא רובוט, לרוב זה מה שגורם לאנשים לאהוב אותכם. 

הי, אני רותי, אני אוהבת לעשות כלום. אני אוהבת סדרות טיפשיות ולפעמים אני חושבת שאם אני אסתכל בשלט של המזגן חזק מספיק הוא יבוא עליי. האמת, כולנו שונאים דברים שונים, כולנו אוהבים דברים שונים ולפעמים שוכחים שככה זה אמור להיות ולא שיחות אין סופיות שעוסקות ב"גם אני".  

שלכם, 

רותי (ששונאת מים, ציפורים וחתולים ואוהבת ללכת לישון מאוחר בימי שישי) 

שלום - עקב מספר חברים משוגעים אנו שמחים להודיע לכם על מס' הגבלות לשוניות. 

מהיום: צ'ובקה = סבבה. 

אח (בתור קריאת כאב) = בנט. 

ראשי תיבות = קיצורי ביטול. 

עד כן שידורינו להיום, צ'ובקה? 

1. יום שלם בלי שעורי בית, לסדר את החדר או דאגות אחרות. 

2. לכתוב. 

3. לקרוא. 

4. ללהק את כריס קולפר להצגה בתור משימת שעורי בית. 

5. ללכת לאיבוד עם חברים.

אין לי מה לכתוב. 

זה קורה מידי פעם שאת כותבת יותר מידי בבת אחת או שאת לא כותבת כלום למשך המון זמן ואז כשאת סוף שוף רוצה לכתוב אין לך מה. 

בכל מקרה - בגלל משבר הכתיבה אתם תסבלו חפירה על... המ... המ... 

"המ... המ... " הידוע בכינוי "המ." עומד במרכז החיים של המון אנשים. בין השימושים ל"המ... המ..." - משיכת זמן כשמאשימים אותך במשהו או משיכת זמן בין שאלות בשעור חשבון. 

אתם יכולים לנסות להשתמש בזה גם בשעורי לשון. 

או כשאנשים מדברים אתכם על ימים מוזרים (יום הסלמון הלאומי... המ...) או לחלופין כשמבקשים ממכם לעשות משהו שאתם לא רוצים (להכין מצגת ליום הסלמון הבין לאומי... המ...)

או כשמנסים להגיד לך מה לכתוב (תכתבי... המ...)