למה אני לא עונה לתגובות (לשאלתה של דנה) - 

1) אם אני רוצה להגיב אני כותבת פוסט תגובה. פוסט זאת יצירת אומנות, אתם מוזמנים לבקר, להלל או לשנוא אותה בתגובות אבל אני לא אגיב לתגובות שלכם בצורת תגובה. ההגבה הזאת מזיזה אותי מדרגת היוצר על המבקר. שניי התפקידים חיונים - היוצרים לא יצרו בלי מבקרים והמבקרים לא יבקרו בלי היוצרים. לכן אני מעדיפה לכתוב פוסט תגובה חדש. 

לדעתי אומנות היא אמירה. כל אמירה. שיכולתה להתגלם בסיפור, שיר, הצגה, מאמר, צילום או כל דבר אחר שנראה ליוצר לגיטימי. אומנות לא צריכה להיות טובה (למרות שאני מקווה שהפוסטים שלי כן). 

הפוסטים שלי מתיימרים להיות בעליי אמירה כלשהי, עמדה כלשהי בנושא מסיום. גם אם הוא דגים או משחקים של ימיי הולדת. כמו כל אומן אחר גם אני לוקחת השראה מכל מיני מקומות (הבלוגים שלכם, עיתונים, הנושא החם) ואת ההשראה הזאת הופכים למשהו גדול יותר, לרעיון מגובש (לפעמים הוא פחות לפעמים הוא יותר) ומעניין (כנ"ל ). 

לפי הקביעה הזאת גם תגובה היא יצירת אומנות (אם אומנות היא אמירה > תגובה היא אמירה > תגובה = יצירת אומנות). אני מסכימה, אבל כמו שאמרתי קודם - לכם יש את יצירות האמנות שלכם ולי יש את שלי. אני משתדלת מאוד להיות בשני הצדדים אבל לא בבלוג שלי, הבלוג שלי נועד בשביל שלי היה מקום להיות ה"יוצרת" הבלוגים שלכם נועדו (לא רק בשביל זה, אני מניחה) כדי שלי, ולעוד המון אנשים אחרים, היה מקום כדי להיות "המבקרים". אני נהנית מאוד מהתגובות שלכם, הן מרתקות וגורמות לי לחשוב מחשבות שניות, לפעמים שלישות ורבעיות, אל מה באמת כתבתי. לפעמים אני כותבת משהו והוא יוצא איום ונורא אבל אתם חושבים שהוא מעניין, אולי אקרא אותו שוב ואבין שהוא לא היה באמת כזה נורא כמו שחשבתי. 

לפעמים אני כותבת פוסט ואני חושבת שהוא יוצא מדהים אבל אתם לא משאירים אף תגובה (אתם תמיד מנומסים מידי בשביל להגיד משהו רע), אולי אני אקרא אותו שוב ואבין - "אבוי, זה פוסט נוראי." 

כמו לכל אומנות גם לפוסטים וגם לתגובות יש את המקומות החשובים שלהם ואני לא מתערבבת במקום שלכם כמו שאתם לא כותבים פוסטים בשבילי. 

2) לפעמים אין לי שום דבר חכם להגיד על התגובות שלכם. 

3) לפעמים אני לא מסכימה עם התגובות שלכם אבל לא חושבת שראוי לציין את זה לכול האינטרנט (אל תדאגו, ברוב הפעמים אני מסכימה). 

אל תפסיקו להגיב. זה שאני לא מגיבה בחזרה לא אומר שום דבר. אתם אדירים + ואני חושבת שיצירות האומנות שלכם מגניבות ברמות על ואני שמחה לקרוא אותם בכל זמן. את מעניינים מאוד ולכן אני אפילו יותר מאושרת אם אתם מגיבים בתור משתמש (ככה אני יכולה לקרוא את הבלוג שלכם). אל תפסיקו להיות מגניבים ומגיבים, 

רותי. 

אתמול הייתי במסיבה. כל הדברים הרגילים - ריקודים טיפשיים, הדוד שמצלם, המצגת, בר מצווה כמיטב המסורת (אחת מהאחרונות בכיתה שלנו) וכמובן (איך לא?) משחקים.

אם הריקודים אני עוד איך שהוא חייה (אני תמיד מוצאת את המוזר שמוכן לרקוד איתי טנגו), את המצגת אני דיי אוהבת - כמו שכבר אמרתי אני לומדת בבית ספר שמתחיל בא' ונגמר בי"ב ויש גם גן אז המצגת היא סוג של - "היי, תראו, הנה אני." אבל אני בכלל בכלל לא מסתדרת עם המשחקים. זה לא שאני משחקת (אני הילדה המוזרה בצד שאף אחד לא בוחר) אבל אני שונאת את זה. 

אני מכירה יותר מידי אנשים שהנשיקה הראשונה שלהם הייתה במשחק כזה. אני לא חושבת שזה בסדר. משחקים כאלו לא עובדים. לתת לחבורה של בניי נוער הורמונליים לשחק ב... איך להגדיר את זה? אהבה, סקס, אני לא יודעת, לתת להם לשחק בנושאים שלא ראויים למשחק, הם הרבה יותר חשובים ממשחק. 

אז הקטע הזה מיועד לבנות ולבנים בגילי - תעצרו את זה. אל תשחקו באש. 

אל תתנו ללחץ החברתי לעצור אותכם - אם אתם לא רוצים לשחק, אל תשחקו. 

ואם אתם רוצים, תבינו מה אתם עושים. 

זה יותר חשוב ממה שאתם חושבים. 

מה הכוח שלנו כאזרחים? (אני עוד לא בת שמונה-עשרה, אבל היי, בואו נתעלם מזה). 

אני חושבת שגדול מאוד, בתנאי שנהיה מאוחדים ככוח אחד נגד השלטון. אתם יודעים מה, אני לא אדבר על מכירי המיחייה בישראל כי אני ארגיש צבועה, מי אני שאגיד לכם שקשה לחיות פה? (ילדה בת שתיים עשרה שדי פוחדת לעתיד שלה, זאת מי שאני, אבל אני אתן לכם לחשוב מה שאתם רוצים). 

אני רוצה לדבר על חתונות אזרחיות. 

דמיינו שאתם חיים במדינה שמאמינה שאלים נמצאים בעצים. אתם לא מאמינים בזה אבל אתם מיעוט קטן יחסית, וחוץ מזה - מה זה משנה לכם - איש איש באמונתו יחייה. מבחינת החוק אתם רשומים כמאמינים בעצים כי ההורים שלכם הייו כאלה, אולי גם הם לא האמינו, אבל ההורים שלהם הייו כאלה ואולי הם בכלל לא האמינו, מה זה משנה? עכשיו דמיינו שמצאתם מישהו והתאהבתם עד מעל לראש. אז מה אתם מבקשים? 

הכרה כזוג מבחינה משפטית/ משהו שקושר אותכם ביחד /כל דבר אחר שיוביל אותכם לרצות להתחתן. 

אז אתם הולכים למדינה ואומרים לה "אנחנו רוצים להתחתן". המדינה אומרת "אין בעיה, אבל אתם חייבים לרקוד סלואו עם עץ בחתונה." אתם לא מאמינים בעצים? בעיה שלכם. אין לכם חתונה. אז אתם בולעים את זה ורוקדים עם עץ, זה משנה? אתם הרי רשומים וזאת הרי מסורת. 

או שאתם לא מוכנים לשקר לכל האנשים כי, היי, אתם לא מאמינים בעצים, אף אחד מהאנשים שיבואו לא מאמין בעצים וזאת בכלל לא החתונה שרציתם אז אתם לא מתחתנים וסובלים מזה. 

עכשיו דמינו שנולדתם בכלל לדת אחרת, ההורים שלכם מאמינים באבנים - בכלל אין לכם שום סיכוי לחתונה. אתם אוהבים? כן. אתם מוכנים לחיות את כל החיים ביחד? כמובן. אבל אפילו האופציה לשקר לא תקפה יותר כי אתם מאמינים באבנים. 

עוד סיטואציה - 

במדינת העצים יש אנשים וורודים ואנשים כחולים - אנשים כחולים מתחתנים עם אנשים וורודים ולהפך. אתם איש וורוד, מאמין בעצים (או שלא, לא ממש משנה לי) ומצאת מישהו להתחתן אתו. גם הוא וורוד. זה נחמד, נכון? לדעת שיש מישהו שהיה שם לכל החיים שלך, יקים אתך משפחה, אם תרצה. תתעורר לפרצופו בבוקר מה זה משנה עם הוא וורוד או כחול או טורקיז  אתם אוהבים אחד את השני, וזה מה שמשנה. 

אבל אסור לכם. לחיות ביחד מותר זה 25 שנים, אבל להתחתן? חס וחלילה חס ושלום, מה יגידו העצים? איך יזדעזעו כולם. מובן שאם תתחתנו לא יקרה שום דבר לזוגות הכחולים-וורודים, הם ישארו זוגות נשואים והם יוכלו לתחתן במקדש עצים או על פיסת נייר. 

מה זה משנה להם אם זוג אחר יתחתן? מה זה משנה לכם? 

אנשים תתעוררו - אנחנו חיים במדינה שמונעת מאנשים להתחתן. אנחנו חיים במדינה שמונעת מאנשים שאוהבים אחד את השני להתחתן כי, מה? זה מגעיל אנשים אחרים. אנחנו חיים במדינה שנכנעת לדעות חשוכות של אנשים חשוכים. תתעוררו! אנשים לא יכולים להתחתן. זה נראה לכם בסדר? 

אני שואלת ברצינות - זה נראה לכם בסדר שזוג שאוהב אחד את השני, שרוצה למסד את הקשר שלו, לא יכול להתחתן כי הוא מדת אחרת או כי הוא לא מאמין בדת הנוכחית או כי הוא מאותו מין? 

זה נראה לכם בסדר?

ארצות הברית התעוררו. 

ניו זילנד התעוררו. 

קנדה. 

אורוגוואי. 

בלגיה

ועוד ועוד. 

מתי אנחנו? 

רותי. 

אני שונאת פוסטים קצרים אבל אני עומדת מול מקרה יוצא דופן. 

המבחן שאני עומדת מולו יותר מלחיץ ממבחן בחשבון. יותר מפחיד מטיול שנתי ויגרום אפילו לגרי (הטבעוני, לא ההוא מהמבורגרי) לפקפק בצמחונות שלו. המבחן שאני עומתד מולו נקרא (קול דרמטי) "דג וצ'יפס של סבא שלי" 

כמו שלאנשים יש אקסים לי יש את המאכל הכי אהוב לשעבר, נחשו מהו? 

סבתא שלי התחילה במסע השכנוע. 

בהצלחה לי, 

רותי שממש לא מתכוונת לשבור צמחונות היום. 

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=822458&blogcode=13825757 

דבר ראשון - אהבתי את האומץ להביא משהו שכזה לתודעה. הבלוג הוא פלטפורמה לא רעה בכלל לחשיפת סיפורים אישיים, וכן לפעמים הם לא שגרתיים. אני לא יודעת את מי בדיוק אני צריכה לצטט (אני לא הולכת לעבור על כל 119 התגובות, אם כי עברתי על רובם) אבל אני דיי בטוחה שאמרו את זה לפני - זאת מדינה חופשית. במדינה החופשית הזאת חיים (למרבה הפלא) אנשים מגוונים. אותם אנשים מגוונים אוהבים לחשוף את סיפור חייהם בבלוג. קראתי מספר פוסטים שאתה פרסמת וראיתי שגם אתה משתף חוויות אישיות - אולי אותן חוויות נקראות "נורמאליות" לחלק מהאנשים, אולי לא. אבל בדיוק כמו שאתה ראשי לחלוק אתנו את סיפור חייך גם לנו מותר. כשאנשים קוראים את הבלוגים של אנשים אחרים זה יכול להראות כאילו זאת הנורמה החדשה, ואולי הם יתחילו לחיות ככה. אני מסכימה שאין לעודד את "הבילתי שיגרתי" יש לעודד את "תהיה מי שאתה." אבל הרבה יותר להיות קל מי שאתה כשיש אנשים שתומכים בך. בין אם אתה בן אדם שחותך וורידים ובין אם אתה מישהו "נורמאלי." להגיד שהלא נורמאלי הוא הנורמאלי החדש זה נכון אבל לא השאיפה הנכונה לדעתי. צריך לשאוף לחוסר נורמאליות נקודה. שאנשים הייו מי שהם ולא נגד או ביחד עם הזרם. מצטערת אם יש טעויות הקלדה - אני בקושי רואה משהו עם הפנס המוזר הזה מעל לראש שלי (חופשות משפחתיות, יופי טופי),

רותי.