אייקון נגמר אז אני עדיין במצברוח מוזר אבל למאן הכנס הבא (פסטיסבל, זה פסטיבל) או הפעם הבאה שתעמדו בתור במקום שחם יותר מאשכול הפייס בזמן אייקון (רמז - אין כזה מקום). 

רשימה של 20 דברים לעשות בזמן שעומדים בתור. 

#1 לקרוא כל פיסת נייר שאי פעם שמרת בתיק (למה שמרתי את הכרטיס לסרט מ2011?) 

#2 לכתוב רשימה של 20 לעשות בזמן שעומדים בתור. 

#3 לחשוב על כל הסדרות שאני חייבת לראות עכשיו (אז לראות באפי זה לא מספיק?) 

#4 למצוא אנשים ראנדומליים ולדבר אתם ("אתה אוהב דוקטור הו, אני אוהבת דוקטור הו, התור הזה ארוך מידי. בוא נדבר.") 

#5 להחליף מקום. 

#6 להבין שהמקום החדש גרוע יותר. 

#7 לחזור למקום הקודם. 

#8 להבין שגם זה מקום גרוע אבל בגלל שאת לא רוצה לדרוך על יותר מידי אנשים להשאר במקום. 

#9 להשתמש בכל פיסת נייר שאי פעם קיבלת בתור מניפה. 

#10 ללכת לשתות בקצה השני של המתחם. 

#11 לחזור ולגלות שהתור עדיין לא התקדם. 

#12 לתת לאנשים היי פייב בלי שום קשר לכלום. 

#13 לבדוק אם הדלת נפתחה. 

#14 היא נפתחה? 

#15 אומגד היא נפתחה!

#16 אה, היא נפתחה כדי להוציא מישהו. 

#17 למות מחום. 

#18 להתעורר לחיים. 

#19 הדלת עדיין לא נפתחה. 

#20 לחגוג יום הולדת 60 (הדלת עדיין לא נפתחה?) 

רותי שחזרה משלושת ימיי אייקון עיפה ומרוצה. 

נ.ב - אם למישהו יש את הפרקים של פיירפליי להורדה עם תרגום מובנה אני ממש אשמח לקבל קישור (כן, בגלל סעיף 3) 

רותי, שוב. 

אני אוהבת את סוכות, באמת. זה חג שבו הדיבור על הדת קטן לגודל המינמלי שלו ופשוט בונים סוכה ואוכלים (ומסתכלים על תמונות של חברים מחו"ל). 

קיבלתי חמישה דיסקים חדשים ואני רוצה להשוויץ אז ההשווצה עוד תבוא, אל תדאגו. פשוט התמונות על הטלפון והטלפון חסר בטרייה. מתנת יום הולדת אדירה מהדודות וסבתא :) 

ולנושא אחר; לא הייתי בבלוג הרבה מאוד זמן ורציתי לרשום לכם מה השתנה. 

1. כפי שאולי הבחנתם אני מגיבה לתגובות. אני משתדלת שלא אבל כרגע זאת הדרך היחידה בה זה עובד, אז אם תכתבו משהו ממש ממש מעניין אני אגיב לכם. אל תבהלו. 

2. אני משתדלת לכתוב בבלוג גם דברים קצת יותר אישיים. זה לא הולך להיות "בוהו, בוהו הבובה שלי מתה." אבל זה הולך להיות התמונות של הדיסקים החדשים שלי (אני רוצה להשוויץ, בסדר?) ודברים מהסגנון הזה. 

3. אני אולי אתחיל לכתוב ביקורות לספרים\סרטים. עדיין לא בטוחה אם כן או לא ואני אשמח לדעת מה אתם חושבים על העניין. 

רותי, חסרת רעיונות לחלוטין ובלי בטרייה בטלפון. 

נ.ב - אני ממש אשמח לקבל המלצות למוזיקה. 

רותי, שוב. 

לאנשים שמבקשים סליחה דרך הפייסבוק בסטטוס או תמונה טיפשית, 

נמאס לי מבקשות הסליחה הכלליות שלכם בפייסבוק, הם מרגישות לי יותר מידי כמו הסיטואציה של ילד קטן שאומרים לו לבקש סליחה אחרת יקבל עונש. 

אני לא רוצה את הסליחה שלכם, אני רוצה לדעת שאתם זוכרים שפגעתם בי. בי, לא בכל עם ישראל, לא לכל החברים בפייסבוק שלכם ואפילו לא לי אישית אם אתם מצטערים באופן כללי.

אני רוצה לדעת שאת זוכרים שפגעתם בי, שלפעולה שעשיתם היו תוצאות, שהכאבתם. אני אהיה מאושרת אם יום כיפור היה הזדמנות כזאת בשבילכם כדי שתוכלו להזכר כמה פגעתם  בי ובאנשים אחרים בכוונה או לא בכוונה. אתם לא יכולים להרוס את כול העולם ולכפר על זה ב"סליחה." אבל אם לומר את האמת אני ממש רוצה שתדעו שפגעתם כדי שאני אוכל להביט לכם בעיניים שוב. כדי שנהיה כמעט שווים. שווים לגמריי אנחנו לא נהיה, אנחנו בסולמות שונים לגמרי ואין מה להשוות אפילו, אבל קצת, כמעט, באותו גובה בארך. להביט לכם בעיניים בלי להרגיש רע עם עצמי. 

לחברים שלי, 

שלכבוד יום כיפור לא ביקשו סליחה אפילו לא פעם אחת. אני מעריכה אותכם מאוד כי אני יודעת שאם פגעתם אתם תבקשו סליחה בלי קשר ליום כיפור. וחוץ מזה, אתם נחמדים בכל מקרה (כן, כן, אתם יודעים מי אתם, וכו' וכו') 

לבנות בכיתה שהביטו במבט מזועזע שאמרתי שאני לא צמה ובמבט יותר מזועזע שאמרתי שאני הולכת לבית כנסת, 

אני מעריכה את הדת רק לא מאמינה בה, זאת זכותי המלאה ואתם יודעתם כבר את עמדותיי בנושא דת ככה שאני לא יודעת למה זה הפתיע אותכם. עכשיו, לגבי זה שאני הולכת לבית כנסת, כן, אני הולכת כי אני אוהבת שופרים וכי יש אווירה נחמדה ביום כיפור בערב וכי כל החברים שלי גרים מרחק נסיעה באוטו\בוס אז אני צריכה להשאר בבית ואין לי משהו אחר לעשות. אז בדרך כלל אני הולכת לבית כנסת. לא מתפללת, יושבת בצד או בחצר. ואין חלוקה בין גברים לנשים בבית כנסת ליד הבית שלי, זה גם לא ממש בית כנסת, זה המועדון חוגים שפעם בכמה חודשים הופכים אותו לבית כנסת לכבוד חגים חשובים. 

הבת אדם היחידה שביקשה ממני סליחה לכבוד יום כיפור (ולא גרמה לי לרצות להתעצבן ולזרוק כיסא), 

עשית לי את היום, אבל לא בגלל הסליחה (שידעתי שהתכוונת עלייה בכל ליבך) אלא בגלל החיבוק ובגלל שאת אחת מהחברות הכי טובות שלי. ותודה שלא הסתכלת במבט מזועזע שאמרתי שאני לא צמה (טוב, את כבר יודעת את זה) ופתחת בזה שאת יודעת שאני לא מאמינה בכל זה, היה ממש נחמד ומקסים, אני יודעת שאת כן מאמינה ב"כל זה". 

הסליחה היחידה שבאמת הרגשתי את כוונתה. 

אגב, לא פגעת בי, אז אין למה להצטער. 

רותי, 

לא מבקשת ממכם סליחה אבל אם פגעתי תשמח לשמוע איך כדי להפיק מסקנות לעתיד.  

נ.ב - אם אתם צמים השנה - צום קל. 

נ.ב2 - זה נראה לי מוזר לא לסיים ב"גמר חתימה טובה." 

אז, גמר חתימה טובה. 

רותי, 

שוב. 

בואו נדבר על זבל. 

ולא, זה לא פוסט מחזור מטורף בסגנון "אתם הורסים את הפלנטה שלכם!!!111אחד! תחשבו על הילדים!!!!11אחד". 

אני מדברת על תרבות זבל שבמהלך הפוסט הזה תקרא "תרבות פופולארית" כי אני לא מסכימה עם המונח "תרבות זבל." ובמיוחד על הכתבה הזאת (האתר של עיתון ראש אחד). 

למי שלא היה לו כוח להכנס לכתבה - הכתבה משווה בין וואן דיירקשין לביטלס. אחרי הזעזוע הראשוני נגשתי לקרוא את הכתבה שכללה את הציטוט הבא "נייל הורן, ליאם פיין, הארי סטיילס, זאין מאליק ולואי טומלינסון הם חמשת הבנים הלוהטים ביותר על הפלנטה." 

אני מבינה שיש אנשים שמעדיפים את וואן דיירקשין על פני הביטלס, אני לא אכנס לוויכוח שבמילא יסתיים באותה נקודה בה הוא התחיל אבל להגיד שלהקה מסוימת יותר טובה מאחרת בגלל שהם "לוהטים." איך המראה של חבריי הלהקה קשור למוזיקה (האיכותית יותר או פחות) שהם מייצרים? אנחנו חייבים להפסיק להיות כאלה קלים למכירה. וואן דיירקשין הם להקה מסחרית שמייצרת מוזיקה מסחרית לבנות שחיות חיים מסחריים בעולם מסחרי. אז בואו לפחות נודה בזה ונאהב את המותג ולא את הלהקה. 

אני בת 13 היום. תחילתה של מה שנראית כמו שנה מוזרה בית 12 ל14, אבל מה אני יודעת? 

חשבתי לחזור לכתוב בבלוג, בתאריך משמח זה. וכמובן - לשנות את ה-TO DO LIST כי כבר סיימתי את הכול (וואו. זה מוזר.) 

אז, התגעגעתם עליי?