יומנו של דודי

עבר הרבה זמן מאז הפוסט האחרון, בין היתר כי היה לי עומס לא קטן בצבא וחזרתי גמור הבייתה ובוקשי היה לי כוח לזוז, בכל מקרה אני ממשיך את הסיפור שלי מאותו זמן. אז התחלתי לי טירונות באחת התקופות הכי יפות שיכולות להיות, אוגוסט חום מן הגיהנום, אבל מה זה עדיף מאשר לקפוא מקור ולהיות ספוג במים כמו איזה כלב אם הייתי עושה את הטירונות בחורף. התחלתי לאט לאט להתרגל לעובדה שאני חייל ושאני חלק מהמערכת, ניסיתי כמה שיותר להיות מעורבב בכל מה שקורה בצבא, בין היתר רציתי פשוט לברוח ולשכוח מכל הסיבוכים בראש שהיו לי מחן ומבנות בכללי, חשבתי שעכשיו שאני חייל יהיה הרבה יותר קל להדחיק הכל ולהמשיך הלאה, אבל הדחקה לא יכולה להחזיק יותר מידי זמן מבלי שהיא תתחיל להתפרץ.

וככה ההדחקה החלה להיסדק לה לאט לאט, בזמן שאני ושאר חבריי למחלקה עומדים בשמש בשיא החום ומחכים להוראות של הסמל שלנו, אני מתחיל לאבד ריכוז ולשקוע שוב במחשבות לגבי חן. לא מובן לי עד היום למה, אבל כנראה שהיו לי עוד געגועים לחן שעדיין נשארו להם בלב שלי. דווקא בזמן הזה שאני עומד איתן בחום ולא מתלונן אני חושב מה חן חושבת עליי? אם גם היא סובלת מאיזה שהם געגועים אליי? או שהיא בטח ממזמן שכחה אותי?. למרות המחשבות הרבות על חן, החזקתי את עצמי וניסיתי להעסיק את עצמי בדברים אחרים שישכיחו לי אותה. באחת השבתות שנפגשתי עם החברים שלי שגם הם התחילו את הטירונות שלהם, רק שבניגוד אליי, הם היו ביחידות קרביות ולא בסתם טירונות של ג'וב, ראיתי בין היתר את אחד מהחברים שלי מהתיכון. אותו חבר היה עם חברה שלו ושניהם כבר היו כמעט איזה שנה ביחד, ולמרות כל התלונות שלו עליה הם המשיכו להיות זוג. אני הסתכלתי עליהם בקנאה וחשבתי לעצמי, למה אצלי זה לא ככה? למה אצלי תמיד הכל מסובך יותר מאחרים?.

ניסיתי לחשוב עם עצמי מה הבעיה לזה שלא הולך לי עם אף אחת, וגם כשקורה משהו איך אני מצליח תמיד להרוס את הכל?. נראה היה שסבלתי באמת מהתאהבות קשה, הרגשות שלי כלפיי חן לא נעלמו כל כך מהר כמו שציפיתי שייעלמו, מה לעשות שאני בן אדם כזה רגיש. ובמשך ארבעה שבועות הייתי חוזר הבייתה מהצבא והייתי הולך לי עם מועקה גדולה בלב. בסופו של דבר הצבא עזר לי לשכוח מזה טיפה, אני מאמין שאם הייתי חושב על אותם דברים בתור אזרח כנראה הזמן שהיה לוקח לי להתגבר על הרגשות הללו היה ארוך יותר. למרות המועקה שהייתה לי בלב, העדפתי להעמיד פני חזק עד כמה שאפשר כדי להתגבר על כל המחשבות האלה וזה עבד ולאט לאט עד שזה הגיע למצב שהתחלתי לתתת עצות לזה שישן לידי בטירונות, שהיו גם לו בעיות דומות עם האקסית שלו, אולי אפילו יותר חמורות.

זה מדהים כמה קל לראות את הבעיות שלנו בצורה כל כך ברורה אצל אנשים אחרים, גם הוא סבל מגעגועים ומחשבות על האקסית שלו, שאלת "מה היה קורה אם לא היינו ניפרדים..." שהציקה לו מאוד צרמה לי מאוד באוזניים. מיד התחלתי לעודד אותו ולגרום לו להאמין שהיא לא שווה את זה ושהוא צריך להתקדם הלאה, בזמן שאני באופן אירוני לא מצליח ליישם את העצה שאני בעצמי נותן לו. בסופו של דבר הצלחתי לעודד אותו והוא הפסיק לחשוב על האקסית שלו, התחלתי להפנים איזה שטות זאת הייתה להיות מדוכדך על משהו שכבר היה ולא ניתן לתיקון, אבל עדיין חן תפסה מקום בלב שלי, מקום שלא ייתן לי מנוחה כל כך מהר.

הטירונות עמדה לה להסתיים, עוד מעט כבר הייתה ההשבעה וכולנו היינו נרגשים, כולם חוץ ממני בערך. מיד בסוף הטירונות הייתי אמור לעבור לקורס מת"מ (מפעיל תקשוב מבצעי) ומזה לא היה לי חשק, כבר שכחתי מרוב המחשבות שלי על חן, על זה שאני תקוע בחיל תקשוב ושיש לי עוד הרבה ללמוד איך להתעסק עם מכשירי קשר ולטחון כמו לוחם אפילו שעברתי הכשרה של ג'וב. הייתי די ברגשות של אנטי כלפי הקורס שאני עומד להיכנס אליו, אבל המ"מ שלי הצליח להרגיע אותי ואמר לי שהוא מאמין בי ושאני בטוח אצליח להנות מהתפקיד הזה אם אני רק אתן לו צ'אנס. 

וככה הסתיימה לה תקופה ראשונה בצבא, קיבלתי תנ"ך וסיכת תקשוב על כומתת הבקו"ם הצעירה שלי וחושב לי על העתיד הלא המזהיר שמצפה לי, אבל אז נזכרתי בעצות שנתתי לזה שישן לידי בטירונות, שעדיף להיות אופטימי בחיים ולא ממורמר לגבי מה שנאבד וככה בחיוך גדול הלכתי לי לדרכי, מנסה כמה שיותר להמשיך ישר מבלי להיתקע עוד על המזל הנאחס שלי מן העבר.....