יומנו של דודי

עבר הרבה זמן מאז הפוסט האחרון, בין היתר כי היה לי עומס לא קטן בצבא וחזרתי גמור הבייתה ובוקשי היה לי כוח לזוז, בכל מקרה אני ממשיך את הסיפור שלי מאותו זמן. אז התחלתי לי טירונות באחת התקופות הכי יפות שיכולות להיות, אוגוסט חום מן הגיהנום, אבל מה זה עדיף מאשר לקפוא מקור ולהיות ספוג במים כמו איזה כלב אם הייתי עושה את הטירונות בחורף. התחלתי לאט לאט להתרגל לעובדה שאני חייל ושאני חלק מהמערכת, ניסיתי כמה שיותר להיות מעורבב בכל מה שקורה בצבא, בין היתר רציתי פשוט לברוח ולשכוח מכל הסיבוכים בראש שהיו לי מחן ומבנות בכללי, חשבתי שעכשיו שאני חייל יהיה הרבה יותר קל להדחיק הכל ולהמשיך הלאה, אבל הדחקה לא יכולה להחזיק יותר מידי זמן מבלי שהיא תתחיל להתפרץ.

וככה ההדחקה החלה להיסדק לה לאט לאט, בזמן שאני ושאר חבריי למחלקה עומדים בשמש בשיא החום ומחכים להוראות של הסמל שלנו, אני מתחיל לאבד ריכוז ולשקוע שוב במחשבות לגבי חן. לא מובן לי עד היום למה, אבל כנראה שהיו לי עוד געגועים לחן שעדיין נשארו להם בלב שלי. דווקא בזמן הזה שאני עומד איתן בחום ולא מתלונן אני חושב מה חן חושבת עליי? אם גם היא סובלת מאיזה שהם געגועים אליי? או שהיא בטח ממזמן שכחה אותי?. למרות המחשבות הרבות על חן, החזקתי את עצמי וניסיתי להעסיק את עצמי בדברים אחרים שישכיחו לי אותה. באחת השבתות שנפגשתי עם החברים שלי שגם הם התחילו את הטירונות שלהם, רק שבניגוד אליי, הם היו ביחידות קרביות ולא בסתם טירונות של ג'וב, ראיתי בין היתר את אחד מהחברים שלי מהתיכון. אותו חבר היה עם חברה שלו ושניהם כבר היו כמעט איזה שנה ביחד, ולמרות כל התלונות שלו עליה הם המשיכו להיות זוג. אני הסתכלתי עליהם בקנאה וחשבתי לעצמי, למה אצלי זה לא ככה? למה אצלי תמיד הכל מסובך יותר מאחרים?.

ניסיתי לחשוב עם עצמי מה הבעיה לזה שלא הולך לי עם אף אחת, וגם כשקורה משהו איך אני מצליח תמיד להרוס את הכל?. נראה היה שסבלתי באמת מהתאהבות קשה, הרגשות שלי כלפיי חן לא נעלמו כל כך מהר כמו שציפיתי שייעלמו, מה לעשות שאני בן אדם כזה רגיש. ובמשך ארבעה שבועות הייתי חוזר הבייתה מהצבא והייתי הולך לי עם מועקה גדולה בלב. בסופו של דבר הצבא עזר לי לשכוח מזה טיפה, אני מאמין שאם הייתי חושב על אותם דברים בתור אזרח כנראה הזמן שהיה לוקח לי להתגבר על הרגשות הללו היה ארוך יותר. למרות המועקה שהייתה לי בלב, העדפתי להעמיד פני חזק עד כמה שאפשר כדי להתגבר על כל המחשבות האלה וזה עבד ולאט לאט עד שזה הגיע למצב שהתחלתי לתתת עצות לזה שישן לידי בטירונות, שהיו גם לו בעיות דומות עם האקסית שלו, אולי אפילו יותר חמורות.

זה מדהים כמה קל לראות את הבעיות שלנו בצורה כל כך ברורה אצל אנשים אחרים, גם הוא סבל מגעגועים ומחשבות על האקסית שלו, שאלת "מה היה קורה אם לא היינו ניפרדים..." שהציקה לו מאוד צרמה לי מאוד באוזניים. מיד התחלתי לעודד אותו ולגרום לו להאמין שהיא לא שווה את זה ושהוא צריך להתקדם הלאה, בזמן שאני באופן אירוני לא מצליח ליישם את העצה שאני בעצמי נותן לו. בסופו של דבר הצלחתי לעודד אותו והוא הפסיק לחשוב על האקסית שלו, התחלתי להפנים איזה שטות זאת הייתה להיות מדוכדך על משהו שכבר היה ולא ניתן לתיקון, אבל עדיין חן תפסה מקום בלב שלי, מקום שלא ייתן לי מנוחה כל כך מהר.

הטירונות עמדה לה להסתיים, עוד מעט כבר הייתה ההשבעה וכולנו היינו נרגשים, כולם חוץ ממני בערך. מיד בסוף הטירונות הייתי אמור לעבור לקורס מת"מ (מפעיל תקשוב מבצעי) ומזה לא היה לי חשק, כבר שכחתי מרוב המחשבות שלי על חן, על זה שאני תקוע בחיל תקשוב ושיש לי עוד הרבה ללמוד איך להתעסק עם מכשירי קשר ולטחון כמו לוחם אפילו שעברתי הכשרה של ג'וב. הייתי די ברגשות של אנטי כלפי הקורס שאני עומד להיכנס אליו, אבל המ"מ שלי הצליח להרגיע אותי ואמר לי שהוא מאמין בי ושאני בטוח אצליח להנות מהתפקיד הזה אם אני רק אתן לו צ'אנס. 

וככה הסתיימה לה תקופה ראשונה בצבא, קיבלתי תנ"ך וסיכת תקשוב על כומתת הבקו"ם הצעירה שלי וחושב לי על העתיד הלא המזהיר שמצפה לי, אבל אז נזכרתי בעצות שנתתי לזה שישן לידי בטירונות, שעדיף להיות אופטימי בחיים ולא ממורמר לגבי מה שנאבד וככה בחיוך גדול הלכתי לי לדרכי, מנסה כמה שיותר להמשיך ישר מבלי להיתקע עוד על המזל הנאחס שלי מן העבר.....

הסיפור עם חן כבר היה גמור ונשאר לי פחות מחודש עד הגיוס. הייתי די מורעל בכל מה שקשור לצבא, רציתי להיות לוחם מצטיין ביחידה מובחרת, היו לי כל מיני פנטזיות כאלה אבל יש פנטזיות ויש מציאות. במציאות כמה שאני מורעל והכל, יש לי סעיפים בריאותיים שאמורים להוריד לי את הפרופיל הרפואי עד כדי כך שאני אוכל לשרת בתור ג׳ובניק. למרות הכל הייתי אופטימי, עשיתי כמה שיותר כושר שיכולתי כדי לעבור את הטירונות בקלות. לקראת המשך יולי 2012 , קיבלתי כבר תאריך גיוס, למרות כל החששות שלי להגיע לתפקיד עורפי, הייתי בסוף אמור להיות בגבעתי. הייתי ממש שמח, כנראה הרופאים לא הורידו לי בסוף על הבעיות ברכיים שיש לי. שיתפתי את החברים שלי בידיעה שגם אני כמוהם עומד להיות לוחם, כולם פירגנו לי ושמחו בשימחתי מה שנקרא. החיים אבל מלא תהפוכות, במיוחד בצבא, שיבוצים מתחלפים בלי סוף על ידי אותו קצין מיון מהבקו״ם

באותו הזמן הזה חשבתי נורא עוד על חן וכל מה שעברנו ביחד. התגעגתי אליה עוד וגם היא אליי , היינו ממשיכים לדבר אחד עם השנייה בטלפון, ואם נגיד לא הייתי עונה לה או להודעות שלה, היא הייתה נלחצת ושואלת מה קרה לי?. למרות הגעגועים הללו, ניסיתי למצוא לי מישהי חדשה שבאמת תרצה להיות איתי ולא סתם תשתעשע איתי כמו שחן עשתה כשהיה משמעם לה. באחת מהפעמים שיצאתי עם מישהי חדשה, חן לא הפסיקה להציק לי עם ההודעות שלה בטלפון, הסברתי לה למה אני לא יכול לדבר, אבל היא נדלקה עוד יותר ורק שלחה יותר הודעות ואמרה שאני שקרן. בסופו של דבר כבר לא היה נעים לי מזאתי שנפגשתי איתה, אז החלטתי להשתיק את חן בדרך מאוד פרובוקטיבית. אמרתי לזו שהייתה איתי שנתנשק נשיקה צרפתית ואני אצלם אותנו ואז אשלח לחן. לא הייתה לה שום בעיה עם זה ושלחתי לחן את התמונה דבר שהרתיח אותה נורא, אבל גרם לה להפסיק לנסות לשגע אותי ולהבין שאני כבר עובר הלאה. יום לאחר מכן חן ואני דיברנו על מה שקרה, היא נשמעה די עצובה כשהיא אמרה שעוד קשה לה לשמוע שאני מבלה עם בנות אחרות, אז היא התוודתה בפניי שיש לב באמת רגשות חזקים אליי ואפילו בשלב הזה, אחרי שנפרדנו והכל, היא עדיין מתקשה לראות שאני ממשיך הלאה. בהמשך אותו חודש בין סוף התיכון לתחילת השירות הצבאי, הירהרתי הרבה לגביי ועל ה שאני רוצה, החלטתי שאני לוקח הפסקה מכל ההתעסקויות שלי עם בנות עד שאני גם אצליח להתאושש מהקשר עם חן ושלא כל הזמן אני אמשיך לחשוב עליה. אותו חודש יולי עבר במהירות, הייתי עוד רגיל לחופש הגדול שהיה נמשך יותר מחודשיים ועכשיו הימים כבר עומדים בפתח עד הרגע שבוא אשים עליי את המדים הירוקים ואוותר על החירויות שלי לגמרי בשביל המערכת.

אחד מהאנשים שכן העדיף לראות אותי בתפקיד עורפי קרוב לבית, זאת אמא שלי. ברגע שהיא שמעה את הילולי השמחה שלי לגבי שיבוצי בגבעתי, היא ישר החלה לברר איך יהיה אפשר להוציא אותי משירות קרבי כי כמו כל האימהות בעולם, גם היא דאגנית. בסופו של דבר היא הצליחה בעזרת כמה סעיפים בריאותיים נוספים והשיבוץ שלי ותאריך הגיוס שלי נדחו שוב. נורא התאכזבתי, כבר הייתי מוכן פיזית ונפשית לשירות קרבי, ולפתע מצאתי את עצמי בתסריט שלא תכננתי להיות בו. רציתי לברוח מהשגרה, רציתי שדברים אחרים יהיו לי בראש חוץ מחן, בניצי נורא על זה שאם אני אהיה קרבי ידאיגו אותי דברים אחרים חוץ מבנות. הייתי די מבואס, חברים שלי לאט לאט החלו להתגייס, כל אחד ליחידה הלוחמת שלו ורק אני יושב בבית בידיעה גם שכנראה גם אני אשרת קרוב לבית ואחזור כל יום. לא יודע, ראיתי בסוג שירות הזה של ״ג׳וב״ מן בזבוז כזה של 3 שנים, אבל מי שאני אשפוט בסופו של דבר גם אני עומד להצטרף להמונים שהולכים ל״חדרי האוכל״ הרבים שיש בקניון עזריאלי מידי יום ומזבזים ביום אחד כמעט את כל מה שהצבא נותן להם בחודש שלם. בהמשך אותו חודש התחלתי כבר לארגן את הדברים שהייתי צריך לצבא, כל מיני שיפצורים ושטויות כאלה, למרות שידעתי כבר שאני לא אגשים את חלומי ואהיה לוחם, לפחות קיוויתי שהטירונות תהיה חוויה. 

עוד לא ידעתי כלום לגבי התפקיד שאני עומד לקבל, שיערתי שכנראה אני הולך לטירונות כלל צה״לית. השתדלתי כמה שיותר להנות עוד בתור אזרח, אבל בכל זאת ספרתי את הימים לקראת הגיוס בציפייה כאילו אני מצפה למשהו ממש ממש טוב. היחסים הטלפוניים ביני לבין חן החלו להתמוסס בדמם מה שנקרא, התחלנו יותר להתרחק ולהתרחק עד שבשלב מסויים הבנו שפשוט עדיף לנו לא לדבר עוד אחד עם השנייה. בשלב הזה באמת שזה כבר לא שינה לי, והייתי בטוח גם שאני לא אתגעגע אליה בכלל. לקראת השבוע האחרון שלי לפני הגיוס, החלטתי לעשות גלאח רציני, במשך שנה שלמה די הזנחתי את השיער שלי ונתתי לו לגדול ולגדול עד שהוא כבר נראה היה כמו פאה. הרגשתי שונה שוב להסתובב עם קצר, הרגשתי הרבה יותר קל עם עצמי אפשר להגיד, כאילו כל הורדתי מעצמי מלא דברים שהציקו לי בתור הראש באופן מטאפורי. לקראת סוף אותו חופש גדול מקוצר יצאתי עם המשפחה שלי לחופשה, בילית עד כמה שאפשר.

ככל שהזמן עבר התחלתי להפנים יותר ויותר שתקופה חדשה עומדת לה בפתח, עם התחלות חדשות, חוויות חדשות ואנשים חדשים. לא חשבתי או ציפיתי שהשירות שלי עומד להיות מורכב הרבה יותר ממה שחשבתי, אבל באותו זמן הייתי די שליו עם חיוך גדול על הפנים, הרגע שלו חיכיתי הגיע ומי יודע מה מחכה לי שם......

הרגשות שלי כלפי חן היו הכי כנים ואמיתיים אבל עדיין הם היו טיפה מבלבלים. אני מזה הרבה זמן רציתי חברה, לקבל תשומת לב בצורה שונה, לדעת שיש מישהי שגם אכפת לה ממני (חוץ מאמא שלי). אף על פי שהלב של רצה מישהי שתחמם אותו, המוח אמר לי להתרכז יותר בלימודים ובעצמי מאשר במישהי אחרת. זה היה יום ראשון קצר יחסית, היה לי בסך הכל מבחן מגן בתנ"ך שהלך לי מצויין, מיד שסיימתי את המבחן סימסתי לחן, לא יודע למה פשוט הרגשתי שבא לי לדבר איתה בכל רגע מזדמן. שיתפתי את חן בכל שטות שעשיתי בחיים המשעממים שלי, ואפילו שזה לא באמת היה מעניין הרגשתי שהשיחות שלי איתה היו הכי כיפיות בעולם. באותו יום שכחתי שקבעתי להיפגש עם מישהי אחת שהיה לי איתה קטע, ואני שכחתי אצלה כמה דברים. קבעתי איתה שאני אאסוף את הדברים מהבית שלה בסביבות 6-7, כמובן ששיתפתי את חן גם בזה כי כבר בשלב הזה נקשרתי אליה כל כך.

כשהגעתי לבית של אותה אחת, היא קיבלה אותי יפה והכל היא אפילו ניסתה טיפה להתחיל איתי, אם לא הייתי כבר דלוק על חן יכול להיות שהייתי גם זורם איתה למשהו מעבר, כי היא הייתה שווה אבל ידעתי שאני לא אוכל להנות איתה כל עוד חן במחשבות שלי. יצאתי מהבית שלה עם הדברים וחיכיתי לאוטובוס שיחזיר אותי לבית. בדרך דיברתי שוב עם חן, סיפרתי לה מה קרה וחן התעצבנה טיפה עליי, אבל מיד נרגעה והמשכנו לדבר בנועם, כל אחד המשיך לספר על עצמו ובמהלך כל הנסיעה הבייתה המשכנו לחפור אחד לשניה תוך כדי שאנחנו מצחקקים כמו ילדים מפגרים, ככה זה כשמאוהבים. מרוב הדיבורים והכל שכחתי שאני נמצא באוטובוס ויש עוד אנשים מסביבי והיה איזה אחד זקן שכבר צעק עלי: "נו כמה אפשר כבר לדבר עם חן הזאת שלך, חוררת לי את השכל", אני כמובן לא רציתי להפריע לאף אחד אז החלטתי לרדת כמה תחנות לפני זה ולדבר עם חן כשאני הולך בחזרה הביתה ברגל, מבלי להפריע לאף אחד. הכימיה ביני לבין חן הייתה מדהימה, באמת שהאוזן שלי כבר נשרפה מרוב כל הדיבורים איתה, אבל עדיין לא נימאס לנו לדבר אחד עם השנייה. בסוף אותו יום חן שלחה הודעה, שהיא מאוד קינאה כשאמרתי לה שמישהו אחרת ניסתה להתחיל איתי ואני מיד הרגעתי אותה ואמרתי לה שרק היא נמצאת במחשבות שלי.

למרות הכימיה המופלאה בינינו בכל אותו שבוע, חן המשיכה להגיד לי לא לצפות ליותר מידי ממנה שמא אני אתאכזב ושעדיף שאני לא אשמור לה רק מקום בלב. אני עדיין לא הייתי מוכן להקשיב לכל הרמיזות האלה של חן, העדפתי להמשיך הלאה ואף תמכתי באחד מהתכנונים של חן, שביום שבת הקרוב אני אצא ביחד איתה והחברים שלה ככה שאני אכיר אותה יותר. ספרתי את השניות עד לאותו יום שבת מיוחל, הציפיות שלי היו בשמיים, אבל באיזה שהוא מקום נכנסו לתת מודע שלי כל "האזהרות" של חן לגבי מה שיכול לקרות בקשר בינינו. לבסוף החברים של חן הבריזו לה, וחשבתי כבר שלא ניפגש בכלל, אבל אז חן הציעה רעיון שדווקא מאוד מצא חן בעיני, היא אמרה לי שההורים שלה בחו"ל ורק דודה שלה נשארה לשמור על הבית וחוץ מזה אין אף אחד ככה שאין בעיה שאני אקפוץ אליה ונראה איזה סרט ביחד במחשב בחדר שלה. חן באה לאסוף אותי ואני הייתי כל כך נרגש לראות אותה שוב, התאפקתי שלא לאכול אותה בנשיקות אבל עצרתי את עצמי עד שהגענו לבית שלה. לא נכנסנו ישר כי דודה של חן עוד הייתה ערה, והיא לא רצה שהיא תראה אותה מכניסה בחור לבית באמצע הלילה.

אני וחן בסופו של דבר התגנבנו לחדר בשקט, ישבתי על המיטה שלה בזמן שאני רואה אותה נועלת את החדר ומאזינה טוב טוב ומוודא שאף אחד לא שמע אותנו. אחרי זה היא יושבת לידי וישר מתנפלת עליי בנשיקות. אין כמו ההרגשה הזאת, אהבת נעורים, שני צעירים שממשים את הרגשות הכי כנים שלהם ביחד. המשכנו ככה בנשיקות עד שהתחלתי טיפה לגעת לה באזור החזייה ואז חן נבהלה וחשבה שאני מנסה כבר להפשיט אותה, ומיד הזכירה לי שבאתי לראות איתה בכלל סרט ושאני לא אמור לצפות ליותר מידי. היא הביאה את הלפטופ שלה ואז הדליקה אותו, ראיתי את הרקע של המסך שלה וחייכתי, היא שאלה אותי למה ? ועניתי לה שזו תמונה יפה עם הנמר שלג בהימאליה ואז היא התווכחה איתי שזו בכלל צ'יטה עד ששוב כתוצאה מהויכוח חזרנו להתנשק, חן התחילה להפעיל את הסרט תוך כדי שאני כבר מחבק אותה חזק אבל הסרט נטען ממש לאט וכתוצאה מכך הצעתי לחן שנעשה דברים אחרים עד שהוא יעבוד. התחלתי שוב להתנשק עם חן, אפשר להגיד שבאותו לילה אני וחן גילינו את כל הסודות של הגוף מה שנקרא, זה היה הלילה הכי קסום בחיים שלי, עד היום אני לא זוכר רגע יותר מאושר מאותו רגע שאני וחן מממשים ביחד את האהבה שלנו. אותו לילה היה בדיוק כמו בכל הסרטים והסדרות הרומנטיות הקיטשיות. וכל השאר היסטוריה מאותו לילה קסום והכי טוב שהיה לי בכל חיי, אני וחן הבנו שאני והיא אמורים להיות ביחד.

לצערי הרב שום דבר לא מושלם בעולם הזה, נכון שאותו לילה סימן את תחילת הקשר הרציני שלי עם חן אבל במהלך השלושה חודשים שהייתי איתה המצב רק ילך וידרדר מאותה נקודה. חן כמו שסיפרתי בפוסט הקודם, חן בחורה מאוד פופולארית, זאת אומרת שהיא מוקפת חברים שגם להם היא מקדישה זמן ואני, אפילו בתור הבן זוג שלה התחלתי לקבל פחות ופחות יחס ממנה. כתוצאה מהיחס הזה שרק הך וירד התחילו לבוא יותר ויותר ויכוחים. אני הייתי בדרך כלל זה שהיה מתחיל את אותם, כי זה בדרך כלל התחיל מזה שהיא הייתה שוכחת ממני או לא מגיבה בכלל להודעות שלי או יותר גרוע מעדיפה לא להיפגש איתי בכלל לטובת חברים אחרים שלה, דבר שהכי חירפן אותי כי יצא שהיו שבועות שפשוט לא הייתי רואה אותה. החיכוכים רק עלו וגברו עד שאני כבר לא הייתי יכול לסבול את זה, אז פשוט חתכתי ממנה וזהו. האמנתי שמגיע לי טוב יותר ממישהי ששמה אותי בעדיפות אחרונה בחיים שלה. בהתחלה הרגשתי טוב עם עצמי והייתי בטוח שעשיתי את ההחלטה הכי נכונה. ניסיתי להכיר בחורות חדשות שישכיחו לי את חן, אבל אחרי זמן מה התחלתי להבין שאני עדיין חושב עליה ושגם בבחורות החדשות שאני מנסה להכיר, אני מנסה למצוא בהן מה שדומה לחן או חושב שחן הרבה יותר שווה מהן.

אחרי שבוע של פרידה חן מתקשרת אליי בוכה ואני כמה שאני מנסה להחזיק את עצמי מלא להגיד לה שאני גם מתגעגע אליה בסוף אומר לה שגם היא חסרה לי מאוד, גרמתי לה להבטיח לי שאם אנחנו חוזרים אז שלא תשים אותי עדיפות אחרונה כמו פעם קודמת וחן אמרה לי שלזה היא התכוונה אז כשרק הכרנו, שהיא יכולה לאכזב אנשים שקרובים אליה בקלות. בכל מקרה, החלטנו לתת לקשר שלנו סיכוי נוסף שגם הוא בסוף נכשל, הרגשתי שחן לא אוהבת אותי ברמות שאני אוהב איתה, יצאנו בדיוק בפגישה האחרונה שלנו לסרט ביחד רק שנינו והרגשתי קרירות מאוד חזקה בינינו גם אחרי כשבאתי לישון אצלה, היא כאילו לא זרמה איתי ולא הייתה מעוניינת אפילו להקשיב לי כשדיברתי אליה. בבוקר שלאחר מכן, החלטתי שהסיפור ביני לבין חייב להיגמר, אמרתי לה את כל האמת בפנים והעדפתי להמשיך הלאה. חן עוד הייתה די בהלם, היא חשבה שאני אמשיך איתה בכל מקרה, היא הרי ידעה שאני זה שאהב יותר בקשר הזה ולכן ידעה שהיא לא צריכה לתת לי יותר מידי יחס. אני וחן נסענו לאותו כיוון באוטובוס, בדרך בקושי דיברנו, כשהאוטובוס הגיעה לתחנה שלי ירדתי וחן הסתכלה עליי ואני עליה, היא חייכה חיוך תמים ואני לא הייתי יכול אפילו להחזיר לה בחזרה. חן כל כך פגעה ביחס הזה שלה, שתמיד אני צריך לריב איתה כדי שנדבר, היה הכי מטריף אותי שהיא שתמיד היא הייתה מדברת איתי בטלפון באמצע הלילה בשעות לא שעות ולפעמים נרדמת לי באמצע בזמן שאני מדבר, כי היא פשוט הייתה "עסוקה" כל היום עם אנשים אחרים וזה לא שהיא עבדה/למדה או משהו, היא בסך הכל העדיפה את החברים הקבועים שלה, שאיתם היא יוצאת למסיבות והכל מאשר "החבר המשעמם שלה" שבסך הכל רוצה להיות איתה. זה לא שאני קטנוני לגבי תשומת לב, אבל זה כבר היה ברמות שהרגשתי שאני מעסיק אותה רק כשמשעמם לה.

הסיפור ביני לבין חן נגמר חודש בדיוק לפני שאני התגייסתי לצבא, חשבתי לעצמי הרבה דברים. רציתי לשכוח את חן בכל מחיר, כי עדיין הרגשתי פגוע. אהבתי אותה עדיין, הלב שלי ממש נקשר אליה, אבל הוא גם נפגע כל פעם מחדש כשהיא הייתה מבריזה לי או שמה אותי על ממתינה או דברים אפילו יותר מייבשים מהדוגמאות האלה. בסופו של דבר מהרגע הזה שהייתי בשיא האושר שלי, הדרדרתי בחזרה למטה לאיפה שהייתי בהתחלה ואולי אפילו גרוע יותר......