יומנו של דודי

עבר הרבה זמן מאז הפוסט האחרון, בין היתר כי היה לי עומס לא קטן בצבא וחזרתי גמור הבייתה ובוקשי היה לי כוח לזוז, בכל מקרה אני ממשיך את הסיפור שלי מאותו זמן. אז התחלתי לי טירונות באחת התקופות הכי יפות שיכולות להיות, אוגוסט חום מן הגיהנום, אבל מה זה עדיף מאשר לקפוא מקור ולהיות ספוג במים כמו איזה כלב אם הייתי עושה את הטירונות בחורף. התחלתי לאט לאט להתרגל לעובדה שאני חייל ושאני חלק מהמערכת, ניסיתי כמה שיותר להיות מעורבב בכל מה שקורה בצבא, בין היתר רציתי פשוט לברוח ולשכוח מכל הסיבוכים בראש שהיו לי מחן ומבנות בכללי, חשבתי שעכשיו שאני חייל יהיה הרבה יותר קל להדחיק הכל ולהמשיך הלאה, אבל הדחקה לא יכולה להחזיק יותר מידי זמן מבלי שהיא תתחיל להתפרץ.

וככה ההדחקה החלה להיסדק לה לאט לאט, בזמן שאני ושאר חבריי למחלקה עומדים בשמש בשיא החום ומחכים להוראות של הסמל שלנו, אני מתחיל לאבד ריכוז ולשקוע שוב במחשבות לגבי חן. לא מובן לי עד היום למה, אבל כנראה שהיו לי עוד געגועים לחן שעדיין נשארו להם בלב שלי. דווקא בזמן הזה שאני עומד איתן בחום ולא מתלונן אני חושב מה חן חושבת עליי? אם גם היא סובלת מאיזה שהם געגועים אליי? או שהיא בטח ממזמן שכחה אותי?. למרות המחשבות הרבות על חן, החזקתי את עצמי וניסיתי להעסיק את עצמי בדברים אחרים שישכיחו לי אותה. באחת השבתות שנפגשתי עם החברים שלי שגם הם התחילו את הטירונות שלהם, רק שבניגוד אליי, הם היו ביחידות קרביות ולא בסתם טירונות של ג'וב, ראיתי בין היתר את אחד מהחברים שלי מהתיכון. אותו חבר היה עם חברה שלו ושניהם כבר היו כמעט איזה שנה ביחד, ולמרות כל התלונות שלו עליה הם המשיכו להיות זוג. אני הסתכלתי עליהם בקנאה וחשבתי לעצמי, למה אצלי זה לא ככה? למה אצלי תמיד הכל מסובך יותר מאחרים?.

ניסיתי לחשוב עם עצמי מה הבעיה לזה שלא הולך לי עם אף אחת, וגם כשקורה משהו איך אני מצליח תמיד להרוס את הכל?. נראה היה שסבלתי באמת מהתאהבות קשה, הרגשות שלי כלפיי חן לא נעלמו כל כך מהר כמו שציפיתי שייעלמו, מה לעשות שאני בן אדם כזה רגיש. ובמשך ארבעה שבועות הייתי חוזר הבייתה מהצבא והייתי הולך לי עם מועקה גדולה בלב. בסופו של דבר הצבא עזר לי לשכוח מזה טיפה, אני מאמין שאם הייתי חושב על אותם דברים בתור אזרח כנראה הזמן שהיה לוקח לי להתגבר על הרגשות הללו היה ארוך יותר. למרות המועקה שהייתה לי בלב, העדפתי להעמיד פני חזק עד כמה שאפשר כדי להתגבר על כל המחשבות האלה וזה עבד ולאט לאט עד שזה הגיע למצב שהתחלתי לתתת עצות לזה שישן לידי בטירונות, שהיו גם לו בעיות דומות עם האקסית שלו, אולי אפילו יותר חמורות.

זה מדהים כמה קל לראות את הבעיות שלנו בצורה כל כך ברורה אצל אנשים אחרים, גם הוא סבל מגעגועים ומחשבות על האקסית שלו, שאלת "מה היה קורה אם לא היינו ניפרדים..." שהציקה לו מאוד צרמה לי מאוד באוזניים. מיד התחלתי לעודד אותו ולגרום לו להאמין שהיא לא שווה את זה ושהוא צריך להתקדם הלאה, בזמן שאני באופן אירוני לא מצליח ליישם את העצה שאני בעצמי נותן לו. בסופו של דבר הצלחתי לעודד אותו והוא הפסיק לחשוב על האקסית שלו, התחלתי להפנים איזה שטות זאת הייתה להיות מדוכדך על משהו שכבר היה ולא ניתן לתיקון, אבל עדיין חן תפסה מקום בלב שלי, מקום שלא ייתן לי מנוחה כל כך מהר.

הטירונות עמדה לה להסתיים, עוד מעט כבר הייתה ההשבעה וכולנו היינו נרגשים, כולם חוץ ממני בערך. מיד בסוף הטירונות הייתי אמור לעבור לקורס מת"מ (מפעיל תקשוב מבצעי) ומזה לא היה לי חשק, כבר שכחתי מרוב המחשבות שלי על חן, על זה שאני תקוע בחיל תקשוב ושיש לי עוד הרבה ללמוד איך להתעסק עם מכשירי קשר ולטחון כמו לוחם אפילו שעברתי הכשרה של ג'וב. הייתי די ברגשות של אנטי כלפי הקורס שאני עומד להיכנס אליו, אבל המ"מ שלי הצליח להרגיע אותי ואמר לי שהוא מאמין בי ושאני בטוח אצליח להנות מהתפקיד הזה אם אני רק אתן לו צ'אנס. 

וככה הסתיימה לה תקופה ראשונה בצבא, קיבלתי תנ"ך וסיכת תקשוב על כומתת הבקו"ם הצעירה שלי וחושב לי על העתיד הלא המזהיר שמצפה לי, אבל אז נזכרתי בעצות שנתתי לזה שישן לידי בטירונות, שעדיף להיות אופטימי בחיים ולא ממורמר לגבי מה שנאבד וככה בחיוך גדול הלכתי לי לדרכי, מנסה כמה שיותר להמשיך ישר מבלי להיתקע עוד על המזל הנאחס שלי מן העבר.....

החלטתי לבלות את סוף השבוע האחרון שלי בתור אזרח בבית מלון יוקרתי עם המשפחה, ככה מתפנק לי בפעם האחרונה עם כל הפינוקים האפשריים מהנשנושים שמקבלים בין הארוחות עד למיטה החלומית בסוויטה, גם ככה בקרוב אני עומד להמיר אותם ב"סקביאס" וב"שוקולד" הצבאי שנקרא "חומי". ביליתי הרבה מהזמן שלי במלון בבריכה, מסתכל לי על הבנות בבריכה, מנסה לאזור אומץ להתחיל עם אחת מהן, אבל בסופו של דבר מוותר, מעדיף לשבת לי על הכסא ולהשתזף מאור השמש הנעים והחמים עד הערב. בערב כמובן התפנקתי לי על ארוחת ערב טובה ואחרי זה אמבטיה חמה בג'קוזי, מנסה כמה שיותר פשוט לשכוח מהחיים הרגילים והבנאליים שלי ולחשוב שהדאגות היחידות שלי הן להספיק את כל האטרקציות בבית המלון לפני שהזמן שלי שם נגמר.

הייתי רגוע כל כך, לא הרגשתי אפילו שאני מבשל את עצמי בתוך הג'קוזי, פשוט העדפתי להיות נטול מחשבות. ביום למחרת, אני ושאר המשפחה יצאנו לטיול שנמשך כל היום תחת השמש הקופחת של אוגוסט, תוך כדי שאני מצטלם כמה שיותר רגע לפני אותו שבוע שאני מתגייס שיהיו למשפחה זיכרונות מ"הילד" לפני שהוא הולך לצבא. סך הכל העברתי לי סוף שבוע נחמד, לא הייתי בעד הרעיון של לערוך מסיבת גיוס שבה אני אדפוק עם החברים שלי את הראש עם כמה שיותר אלכוהול ואפילו כמה ג'וינטים של "חום", העדפתי לעשות משהו רגוע ולהתרחק מכל השטויות האלה, מה לעשות אני ילד טוב מידי, חנון אפילו שמתרחק מכל השגעונות של שאר בני גילי. לאחר אותו סוף שבוע רגוע התחלתי לקנות בטירוף את כל מה שהיה חסר לי לקראת הגיוס, טוב שאמא שלי לא רצתה לקנות לי כמעט כל ציוד אפשרי שיש, כאילו שאני עומד לשרת בסיירת מטכ"ל, אבל כאלו הם המוכרים בחנויות שמוכרות ציוד לצבא, מנסים "להשחיל" עד כמה שאפשר את האימהות המודאגות.

יום אחרון לפני הגיוס, יצאתי עם חברים למסעדה בים, זאת הייתה למעשה ה"סעודה האחרונה", לילה אחרון לפני שאני מעביר את עצמי מרשות ההורים לרשות צה"ל. עוד לא עיכלתי את זה שממחר אני עומד לעלות על מדים ואתחיל במסלול חדש, הלכתי לישון מאוחר בגלל שהייתי עסוק במחשבות לגבי יום הגיוס ומה יהיה בו. השעה הייתה 6:00 בבוקר, קמתי מהר, הלכתי להתקלח והתחלתי "להתאפס" על הציוד שלי, אכלתי ארוחת בוקר ושוב המשפחה רצתה לצלם כמה שיותר תמונות לפני הגיוס. דודה שלי הסיעה אותי לתל-השומר, אבל לקחה דרך ארוכה מאוד להגיע לשם, נלחצתי שאני אגיע מאוחר, בדרך סבא שלי מתחיל לספר סיפורי מורשת קרב מקום המדינה, מי ישמע, אני הולך גם ככה לתפקיד עורפי, יש עוד סיכוי גדול שאני אעשה יומיות בגלל הפרופיל הרפואי שלי. לא היה לי מושג לאן אני עומד להגיע ומה יהיה התפקיד שלי, בעוד שהמשפחה ממשיכה לזיין לי את השכל אודות כל בני המשפחה הלוחמים הגדולים מהסיירות והמלחמות, אני פשוט מרגיש מבולבל כי כבר אין לי מושג איפה ישימו אותי.

 הגעתי לבקו"ם, היו שם מלא אנשים, אף אחד שאני מכיר אבל, הייתי שם לבד, נפלתי גם על יום "נאחס", אף אחד מהחברים שלי היה יכול ללוות אותי, אחרי שעליתי לאוטובוס ונופפתי לשלום למשפחה, פתאום קלטתי חייל אחד מעביר מלא מעטפות להרבה בנים אחרים, שאלתי אותו מה יש במעטפות האלה?, והוא ענה לי ששם יש את כל הפטורים שיש לאותם בנים, כבר באותו רגע הבנתי עם איזה אוכלוסיייה של "מוגבלים פיזית" אני עומד לשרת. כשירדנו מהאוטובוס חיכה לנו מ"כ ערס מגבעתי, הוא התחיל להסבר לנו על השרשרת חיול והתחלנו בדרך. צילמו אותי, בדקו אותי, דקרו אותי ומה לא עשו לי עד שהגעתי לקצין המיון. זה היה איזה סגן מזוקן שאמר לי שתי אופציות שיש לי, או ללכת למ.צ או לתקשוב. שתי האופציות לא היו בשמיים, מה לי ולמשטרה? ובאותה מידה, מה לי לעזעזאל עם תקשוב?. הלכתי בסופו של דבר על האופציה הפחות שנואה והמשכתי לי לדרכי.

בעוד שאני מתחיל לקבל את הקיטבג מהבקו"ם אני נתקל ביובל, אחד שלמד איתי בכיתה י' ואחרי זה עבר תיכון, הרגשתי הקלה שסוף סוך אני פוגש מישהו שאני מכיר. הרגשתי שהעניינים הולכים ומשתפרים, אבל אז הודיעו לנו שכל "הנגלה" הראשונה שהגיעה ב7:30 בבוקר לתל-השומר, עולה עכשיו לעשות תורנות מטבח. בקושי התחלתי להזיע במדי א' החדשים שלי וכבר מצאתי את עצמי שוטף צלחות בשביל כל אותם חיילים טריים. אחרי זה חיכינו לנו על הספסלים בשמש מחכים שיגיע האוטובוס שייקח אותנו לבסיס שנעשה בו את הטירונות. היו מלא שוטרים שהסתובבו להם שם מתצפתים להם על אלה שלצערם עומדים להצרף לחיל שלהם, באותו זמן שאני מתבשל שם בחום שאלתי את יובל אם הוא יודע לאן הוא משובץ. יובל אמר לי שהוא גם בתקשוב, ושכנראה נעשה ביחד טירונות. כעבור זמן מסויים התחילו לקרוא לכל אלה שהולכים למ.צ, היה שם אחד נחמד שקראו לו תום שיצא לי לדבר איתו בזמן ההמתנה, הוא אמר לי שהוא בטוח יצליח לפסול והלך עם השאר. לאט לאט הספסלים התחילו להתרוקן עד שקראו לנו.

הפעם הצמידו לנו מ"כ מהנח"ל שלקח אותנו למקום אחר שנמתין בו עד שיבואו האוטובוסים שלנו, אחרי זה הגיע מ"כ אחד מתקשוב שהתחיל לצעוק עלינו להעביר את הדברים שלנו לאוטובוס. אני ויובל נשארנו צמודים כל הזמן, לא הכרתי אף אחד פשוט, כל מי שהיה באותו יום בבקו"ם היה זר בשבילי, בקושי יצא לי לדבר עם האנשים האלה, אני עוד הייתי מאוכזב מזה שאני לא עומד לשרת בתור לוחם כמו שאר החברים שלי, אבל לאט לאט התחלתי להשלים עם הגורל שלי. מכל העיסוק הזה בצבא והכל שכחתי לגמרי מהחיים שלי באזרחות, שכחתי לגמרי מחן, שזה היה דבר טוב ככה לא הרגשתי רע עם עצמי. בערב הגענו לבה"ד 7 במחנה צריפין, הבית החדש שלי לחודשים הקרובים, בעוד שאני עדיין ממשיך לחשוב לעצמי מה לי לתקשוב???. אחרי האוכל ושיחה עם המ"מ סוף סוף שחררו אותנו לשעת ט"ש. הייתי כזה מותש מכל היום המסורבל הזה, בסך הכל רציתי להתקלח, להגיד לאמא בטלפון שהכל בסדר וללכת לישון, וככה התחיל לו השירות הצבאי שלי...... 

הסיפור עם חן כבר היה גמור ונשאר לי פחות מחודש עד הגיוס. הייתי די מורעל בכל מה שקשור לצבא, רציתי להיות לוחם מצטיין ביחידה מובחרת, היו לי כל מיני פנטזיות כאלה אבל יש פנטזיות ויש מציאות. במציאות כמה שאני מורעל והכל, יש לי סעיפים בריאותיים שאמורים להוריד לי את הפרופיל הרפואי עד כדי כך שאני אוכל לשרת בתור ג׳ובניק. למרות הכל הייתי אופטימי, עשיתי כמה שיותר כושר שיכולתי כדי לעבור את הטירונות בקלות. לקראת המשך יולי 2012 , קיבלתי כבר תאריך גיוס, למרות כל החששות שלי להגיע לתפקיד עורפי, הייתי בסוף אמור להיות בגבעתי. הייתי ממש שמח, כנראה הרופאים לא הורידו לי בסוף על הבעיות ברכיים שיש לי. שיתפתי את החברים שלי בידיעה שגם אני כמוהם עומד להיות לוחם, כולם פירגנו לי ושמחו בשימחתי מה שנקרא. החיים אבל מלא תהפוכות, במיוחד בצבא, שיבוצים מתחלפים בלי סוף על ידי אותו קצין מיון מהבקו״ם

באותו הזמן הזה חשבתי נורא עוד על חן וכל מה שעברנו ביחד. התגעגתי אליה עוד וגם היא אליי , היינו ממשיכים לדבר אחד עם השנייה בטלפון, ואם נגיד לא הייתי עונה לה או להודעות שלה, היא הייתה נלחצת ושואלת מה קרה לי?. למרות הגעגועים הללו, ניסיתי למצוא לי מישהי חדשה שבאמת תרצה להיות איתי ולא סתם תשתעשע איתי כמו שחן עשתה כשהיה משמעם לה. באחת מהפעמים שיצאתי עם מישהי חדשה, חן לא הפסיקה להציק לי עם ההודעות שלה בטלפון, הסברתי לה למה אני לא יכול לדבר, אבל היא נדלקה עוד יותר ורק שלחה יותר הודעות ואמרה שאני שקרן. בסופו של דבר כבר לא היה נעים לי מזאתי שנפגשתי איתה, אז החלטתי להשתיק את חן בדרך מאוד פרובוקטיבית. אמרתי לזו שהייתה איתי שנתנשק נשיקה צרפתית ואני אצלם אותנו ואז אשלח לחן. לא הייתה לה שום בעיה עם זה ושלחתי לחן את התמונה דבר שהרתיח אותה נורא, אבל גרם לה להפסיק לנסות לשגע אותי ולהבין שאני כבר עובר הלאה. יום לאחר מכן חן ואני דיברנו על מה שקרה, היא נשמעה די עצובה כשהיא אמרה שעוד קשה לה לשמוע שאני מבלה עם בנות אחרות, אז היא התוודתה בפניי שיש לב באמת רגשות חזקים אליי ואפילו בשלב הזה, אחרי שנפרדנו והכל, היא עדיין מתקשה לראות שאני ממשיך הלאה. בהמשך אותו חודש בין סוף התיכון לתחילת השירות הצבאי, הירהרתי הרבה לגביי ועל ה שאני רוצה, החלטתי שאני לוקח הפסקה מכל ההתעסקויות שלי עם בנות עד שאני גם אצליח להתאושש מהקשר עם חן ושלא כל הזמן אני אמשיך לחשוב עליה. אותו חודש יולי עבר במהירות, הייתי עוד רגיל לחופש הגדול שהיה נמשך יותר מחודשיים ועכשיו הימים כבר עומדים בפתח עד הרגע שבוא אשים עליי את המדים הירוקים ואוותר על החירויות שלי לגמרי בשביל המערכת.

אחד מהאנשים שכן העדיף לראות אותי בתפקיד עורפי קרוב לבית, זאת אמא שלי. ברגע שהיא שמעה את הילולי השמחה שלי לגבי שיבוצי בגבעתי, היא ישר החלה לברר איך יהיה אפשר להוציא אותי משירות קרבי כי כמו כל האימהות בעולם, גם היא דאגנית. בסופו של דבר היא הצליחה בעזרת כמה סעיפים בריאותיים נוספים והשיבוץ שלי ותאריך הגיוס שלי נדחו שוב. נורא התאכזבתי, כבר הייתי מוכן פיזית ונפשית לשירות קרבי, ולפתע מצאתי את עצמי בתסריט שלא תכננתי להיות בו. רציתי לברוח מהשגרה, רציתי שדברים אחרים יהיו לי בראש חוץ מחן, בניצי נורא על זה שאם אני אהיה קרבי ידאיגו אותי דברים אחרים חוץ מבנות. הייתי די מבואס, חברים שלי לאט לאט החלו להתגייס, כל אחד ליחידה הלוחמת שלו ורק אני יושב בבית בידיעה גם שכנראה גם אני אשרת קרוב לבית ואחזור כל יום. לא יודע, ראיתי בסוג שירות הזה של ״ג׳וב״ מן בזבוז כזה של 3 שנים, אבל מי שאני אשפוט בסופו של דבר גם אני עומד להצטרף להמונים שהולכים ל״חדרי האוכל״ הרבים שיש בקניון עזריאלי מידי יום ומזבזים ביום אחד כמעט את כל מה שהצבא נותן להם בחודש שלם. בהמשך אותו חודש התחלתי כבר לארגן את הדברים שהייתי צריך לצבא, כל מיני שיפצורים ושטויות כאלה, למרות שידעתי כבר שאני לא אגשים את חלומי ואהיה לוחם, לפחות קיוויתי שהטירונות תהיה חוויה. 

עוד לא ידעתי כלום לגבי התפקיד שאני עומד לקבל, שיערתי שכנראה אני הולך לטירונות כלל צה״לית. השתדלתי כמה שיותר להנות עוד בתור אזרח, אבל בכל זאת ספרתי את הימים לקראת הגיוס בציפייה כאילו אני מצפה למשהו ממש ממש טוב. היחסים הטלפוניים ביני לבין חן החלו להתמוסס בדמם מה שנקרא, התחלנו יותר להתרחק ולהתרחק עד שבשלב מסויים הבנו שפשוט עדיף לנו לא לדבר עוד אחד עם השנייה. בשלב הזה באמת שזה כבר לא שינה לי, והייתי בטוח גם שאני לא אתגעגע אליה בכלל. לקראת השבוע האחרון שלי לפני הגיוס, החלטתי לעשות גלאח רציני, במשך שנה שלמה די הזנחתי את השיער שלי ונתתי לו לגדול ולגדול עד שהוא כבר נראה היה כמו פאה. הרגשתי שונה שוב להסתובב עם קצר, הרגשתי הרבה יותר קל עם עצמי אפשר להגיד, כאילו כל הורדתי מעצמי מלא דברים שהציקו לי בתור הראש באופן מטאפורי. לקראת סוף אותו חופש גדול מקוצר יצאתי עם המשפחה שלי לחופשה, בילית עד כמה שאפשר.

ככל שהזמן עבר התחלתי להפנים יותר ויותר שתקופה חדשה עומדת לה בפתח, עם התחלות חדשות, חוויות חדשות ואנשים חדשים. לא חשבתי או ציפיתי שהשירות שלי עומד להיות מורכב הרבה יותר ממה שחשבתי, אבל באותו זמן הייתי די שליו עם חיוך גדול על הפנים, הרגע שלו חיכיתי הגיע ומי יודע מה מחכה לי שם......