אז כמו שכבר ספרתי את היום האחרון של הרגילה העברתי בטיול בת"א עם אותה חברה שחזרה מחו"ל. אל הטיול הזה הצטרפה גם חברה אחרת שלה שהייתה בלתי נסבלת , אנטיפטית ואנוכית, ואם כל כמה שנסינו להיות סבלניות אליה חברה שלי בשלב מסוים לא הצליחה להחזיק את עצמה וצעקה עליה עד זאת נעלבה והלכה... ואז חזרה, כי היא לא רצתה לנסוע לבד. בסוף היא נשארה אתנו עד הערב, שהלכנו לשבת אצל חברים.

תיכננתי לעזוב ב22:00 כדי להספיק להגיע הביתה לפני 00:00, לארגן תיק וללכת לישון לפני הצבא (הייתי צריכה לקום ב5:00), אבל האוכל שהזמנו התעכב ולבסוף יצאתי משם ב00:00 יחד עם החברה האנטיפטית ההיא. הינו ברמת גן ואני הייתי צריכה להגיע לארלוזורוב בת"א, אותה חברה אנטיפטית אמרה לי שהיא יודעת את הדרך והובילה אותי למקום שלא הכרתי,

"איך אני מגיעה מכאן לארלוזורוב?"

"אה... אני לא צריכה לארלוזורוב, אני עולה מכאן על אוטובוס הביתה." היא אמרה והצביעה על תחנה בצד השני של הכביש והלכה משם.

וכך יצא שנתקעתי בר"ג באמצע הלילה במקום שאני לא מכירה.

בסוף הצלחתי להגיע לארלוזורוב. הלכתי לאיבוד, ירדתי אל נתיבי איילון, עשיתי סיבוב ענק ולבסוף הגעתי אל "על פרשת דרכים" וארלוזורוב. מיהרתי אל תחנת הרכבת, קניתי כרטיס ומיהרתי לרציף כדי לגלות שהרכבת יצאה לפני פחות מדקה והבאה בתור היא עוד שעה וחצי/ שעתיים.

השעה הייתה 1:30, יצאתי מתחנת הרכבת והלכתי אל המוניות שירות, בתקווה שאחד הנהגים יסכים להסיע אותי בפחות מהמחיר (כי לא היה לי כסף) אל האזור בו אני גרה בנתניה (שלא נימצא במסלול של המוניות שירות). כמובן שלא מצאתי נהג כזה באף מונית והספקתי להסתכסך עם שני ערסים שישבו שם באחת התחנות אוטובוס ועישנו. כל אותו הזמן חברה שלי שולחת לי הודעות כל חמש דקות "איפה את?"

לקחתי את הטלפון ולשחתי הודעה לשלושה מהידידים שלי שקיוויתי שהם בבית וידעתי יש להם רכב: "אתה בבית?"

לבסוף התקבלה תשובה מאחד מהם, ידיד שלי מגולני שגר באזור, "אני בבית, חוזר בחמישי לבסיס."

אני: "אתה בבית?!?!

הוא: "אני...

        בבית

       עם תעודת לוחם והכל"

אני: "חחחחח"

      "יש!!!!"

הוא: "מילה.."

 אוקי.... הגיע הזמן להפיל עליו את הפצצה...

אני: "שמע אני חייבת טובה ענקית

      אבל ממש ענקית

      גובלת בתרומת כליה"

הוא: "מזה?

        אני אקדים ואומר שאני בלי אוטו"

אוי לא... זה לא טוב

אני: "אני תקועה בת"א בלי כסף ובלי טרמפ'"

הוא: "איך הגעת למצב הזה??"

אני: "מינוס בבנק והייתי אמורה לצאת מוקדם יותר והיו עיכובים..."

הוא: "את לבד יענו?"

אני: "כע"

הוא: "מזה עיכובים מה את דפוקה איפה את בקיצור"

אני: "-ארלוזורוב... ליד הרכבת"

הוא: "טוב רגע אני אחשוב על פיתרון..."

אני: "אנשים במקום המחורבן הזה לא עוצרים טרמפים."

עברו חמש דקות שנראו כמו נצח

הוא: "בסדר אני בדרך...

       איפה את בדיוק?"

אני: "בתחנות אוטובוס בדרך נמיר"

הוא: "נמיר?"

אני: "כע"

לא עברו שבע דקות והוא כבר עמד מולי עם רכב ואמר לי להיכנס, שניה אחת לפני שהערסים מקודם קמו אלי כדי לסגור עניינים.

נכנסתי לרכב וחטפתי מטר של צעקות על כמה מטומטמת אפשר להיות ואיך הגעתי למצב הזה.

משם נסענו לנתניה. כן,כן- הוא הסיעה אותי עד הבית, עם רכב שאין לי מושג מאיפה הוא השיג.

"איפה הייתה בשבעה חודשים שלא אישרו לי חיילת בודדה?" שאלתי בזמן שעלינו על הכביש מת"א לנתניה.

"מה זאת אומרת?"

התחלתי לספר לו את כל הסיפור, על כמות הפעמים שנתקעתי בלי מקום לישון ובנס עברתי את הלילה.

"אין לך חברים?" הוא שאל את השאלה הצינית המתבקשת.

"בוא רק נגיד שבאותה תקופה מחקתי הרבה מאוד אנשים מהרשימת טלפונים שלי."

"מה זאת אומרת?"

"פתאום כולם נזכרים שהם צריכים להאכיל את החתול, לנקות את הבית, לקבור את הסבתא... כל דבר. מה שבטוח הם לא יכולים לעזור."

"אף אחד מהחברים שלך לא עזר לך?"

"הייתה אחת שכן נתנה לי להתארח אצלה. אבל בשלב מסוים זה לא הרגיש לי נעים. המצב הכלכלי שלה לא היה טוב וגם המצב הבריאותי שלה..."

"אז מה עשית?"

"הייתי ישנה אצל דודים לי, עד שהם היו מתחילים לחפור לי לחזור לדבר עם ההורים, אז הייתי עוזבת והולכת לישון בבתי החייל ואם שם לא היה מקום... הייתי תופסת איזה ספסל."

"לא מאמין לך."

לא יכולתי שלא לצחוק, "בוא תעשה סיבוב אני אראה לך את כל הספסלים שישנתי עליהם."

"מה זאת אומרת חופרים לך לחזור לדבר עם ההורים?"

"הם היו אומרים לי שהם רוצים להזמין את ההורים שלי לארוחה ושנשב ונסדר את העניינים בינינו..."

"איך מגיעים למצב כל כך נורא עם ההורים?"

השתתקתי. "זה כמו שאמא ואבא מתגרשים... אז אני התגרשתי מההורים שלי." זה לא התיאור הכי טוב להביא מולו. ההורים שלו התגרשו לפני כמה שנים והנושא עדיין מכביד עליו, אבל כבר אמרתי מה שאמרתי ואין דרך חזרה.

הוא משתתק עד שאנחנו עוצרים מתחת לבית שלי. אני יוצאת מהרכב ונגשת לחלון בצד של הנהג.

"תהיי חזקה." הוא תופס לי את היד ואומר בטון שאמור לחכות דודה פולניה, "תשמרי על עצמך ותשמרי עלינו..."

אני לא יודעת ממש איך להודות לו ושוט אומרת, "ממש תודה, יצאת מלך, הצלת לי ת'חיים."

וכך אנחנו נפרדים הוא נוסע משם ואני עולה לדירה שלי.

המקרה הזה הזכיר לי את המקרה שקרה בפורים לפני שנה. נתקעתי בפרדס חנה ואף אחד מהחברים שלי מהקיבוץ לא תרח לבוא לאסוף אותי או לדאוג לשלומי. יותר מזה, בן דוד שלי החליט שזאת הזדמנות מצויינת לדחוק אותי לפניה ולנסות לגרום לי להתקשר להורים שלי ולא הסכים לבוא לעזור לי,

"תתקשרי להורים שלך. תחזרי הביתה."

זה גרם לי  לחשוב הרבה, לעבור על הרשימה של האנשים שמחשיבים את עצמם "חברים" ולסמן את אלו שבאמת חברים שלי, את אלו שיהפכו עולמות בשבילי, את אלו שידאגו לי וישלחו לי כל יום הודעה לברר מה שלומי, את אלו שישיגו רכב מהשד-יודע-איפה באמצע הלילה כדי להסיע אותי הביתה.