אח שלי, אח יקר שלי. כמעט שתיים עשרה שעות חלפו מאז שלחת את ההודעה בקבוצה בוואטסאפ "שיהיה לנו בהצלחה נדבר שיגמר." ומאז אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליך. על דמותך הגבוהה והרזה כמו שרוך עומדת בין מאות חיילים בשטחי כינוס, דרגות הקצונה הטריות על הכתף שלך. אני לא יכולה שלא לדמיין אותך מחייך בהתרגשות כמו שחייכת תמיד לפני טורניר פיינטבול, כשכבר היינו לבושים במגנים, הרובים בידיינו ועוד שנייה תורנו לעלות לשטח המשחק.

אח שלי, פתאום כל הכעס עליך נראה לי שטותי ומיותר ואולי לא? אני עוד כועסת על ההתנהגות שלך. כשבאתי לבקר אתכם ישר מהבסיס בשנת שירות, כשהגעיתי לטקס סוף מסלול שלך, כשנפגשנו בקורס מכים, בכל פעם שהתקשרתי אליך...

כשיצאת לקורס קצינים כבר לא טרחתי לנסות לדבר איתך.  "שילך קיבינימט. " חשבתי "סנוב אגואיסט ששוכח את החברים שלו."

קוויתי שבסוף הקורס תגיע לקרקל כדי שאוכל לעמוד בש.ג של המפקדה ולצחוק עליך כשרק תגיע, כדי שהאגו שלך יפגע.

כשהחלה התקיפה בעזה קוויתי שהיא תשאר בגדר תקיפה אווירית וימית. כששמעתי שאתה בשטחי כינוס צחקתי ואמרתי שהפצמרים יפנצ'רו לך את האגו ואם לא הם אז הכניסה הרגלית.

לא באמת התכוונתי לכך! מעולם לא רציתי שתיכנס לטירוף הזה!

כשראיתי את ההודעה ממך, שהודיעו על הכניסה, התחלתי לרעוד. ישבתי מול מסך הטלוויזיה במועדון של הפלוגה ובהיתי במסך. לא הצלחתי להקשיב למה שהם אמרו בחדשות, רק חשבתי עליך.

אני יודעת שמבחוץ לא תראה דבר, אבל מה קורה לך בפנים? אתה פוחד?

עוד מעט יחלו הקרבות, עוד מעט תיתקל בטרוריסטים הנוראים האלו ואני כבר יכולה לדמיין אילו מראות תראה...

הדמעות חונקות וצורבות לי בעיניים. אני יודעת שאם תחזור משם בריא ושלם האגו שלך יהיה אפילו יותר נפוח ולא אכפת לי. אני רק רוצה שתחזור.

פתאום אני מקללת את החינוך הפטריוטי שקיבלנו בקיבוץ, מקללת את הימים שהיינו יושבים וצוחקים מי יהיה יותר קרבי ומי יגיע יותר רחוק בצבא.

נמאס לי! נמאס לי שאלו החיים שלנו.  למה אנחנו לא יכולים לחיות כמו בני עשרים במדינות אחרות?  למה ילד בן שמונה עשרה בארה"ב חושב על קולג', בילויים ובחורות וילד בן שמונה עשרה בארץ חושב לאיזה יחידה קרבית הוא ילך בצבא ומעדיף סיירת אם אפשר?

למה לא חונכנו לרצות לשרת בג'וב, להיות רחוקים מהטירוף הזה. 

תום, זאת רק ההתחלה ומי יודע כמה זמן זה ימשך. אני בטוחה שההורים שלך דואגים,  בטח גם אותם עידכנת עם איזו הודעה זריזה וסתומה.

אני רק רוצה לבקש ממך לא להיות הגיבור, תיהיה פחדן. אל תרוץ אל הסכנה, שמור על עצמך ותצא משם מהר, בריא ושלם.

מכתב לידיד מהקיבוץ שלי שנכנס אתמול בלילה לעזה.

מי יתן והמבצע הזה יסתיים בקרוב וכל חיילינו ישובו בריאים ושלמים לביתם

עריכה: שני פצועים והרוג אחד לצה"ל. אלוהים בבקשה לא.  בבקשה שהוא לא אחד מהם!