והשנים הפכו לחודשים והחודשים לשבועות והשבועות לימים....

השחרור  מעולם לא נראה קרוב כל כך, ולמרות שהרבה אומרים שזה מפחיד לצאת לאזרחות אני כבר לא יכולה לחכות. אני מרגישה כל כך מוכנה ויש לי כבר כל כך הרבה תוכניות. יש לי כבר תאריך לחפש"ש ולשחרור וכל מה שנשאר זה לספור את הימים.

אז התחלתי היום את הקורס משתחררים לחיילים בודדים בכפר הירוק ואני חייבת לציין שלא קל לחזור לשבת בכיתה, נזכרתי למה שנאתי כל כך בית ספר. שנייה אחת אני נושמת עמוק מדיי ואני יוצאת מריכוז ומפספסת את מה שהמרצה אמרה. אני צריכה לקום מוקדם לעשות ריצות אם אני רוצה להצליח להתרכז...

חוץ מזה יש לי גם מדריך צמוד שקיבלתי במסגרת תוכנית אחרת שעוזרת לחיילים בודדים באזרחות, הוא כבר עזר לי למצוא מקום עבודה שיכול להעסיק לוחמים שיוצאים 16/5, ולתכנן יותר בקפידה את התוכניות לאזרחות. הוא בן אדם חכם ומדהים, אכפתי וסבלני ואני ממש שמחה שהוא המדריך שלי

(הייתי רוצה לאמץ אותו בתור אבא שלי).

ומה קרה בקו בסבבים האחרונים, בקושי יצא לי לספר על כך...

הגזרה מתחממת, למען האמת כבר הרבה זמן שלא היו לנו כל כך הרבה קפיצות של כיתת כוננות ומרדפים. אם זה לא המבריחים מצד אחד אלו דמויות חשודות מהצד השני שאלוהים יודע מה הן רוצות.

כיתת כוננות רוב הזמן בשטח בניסיון לעזור לתפוס את הגזרה ועכשיו הביאו גם כוח תיגבור של צוערים מבה"ד 1 כדי לעזור במשימה.

מחזור מרץ 14 (ואוו אני כבר ממש וותיקה) עלה לפלוגה ונאלצנו להצטמצם בחדרים, אז עכשיו אנחנו שש בכל חדר למורת רוחן של שתי פוסטמות מהמחלקה שלי שנאלצתי להיכנס אליהן לחדר.

בצורת חשיבה מעוות ולא ממש ברורה הן החליטו שאני ועוד שתי בנות רקמנו מזימה לתקוע אותן שש בחדר כדי שלא יהיה להן נוח.

מה שהן שוכחות הוא:

1. אני איתן בחדר, ככה שגם אני ישנה עם עוד חמש בנות בחדר וגם לי לא נח.
2. גם לחדר של שתיי הבנות האחרות  נכנסו עוד שתי בנות וגם הן ישנות שש בחדר.
3. אני ואחת מאותן שתיי בנות לא מדברות יותר מ"שלום, שלום".
4. "נח" היה בתיבה.

אז הבנות לא מסכימות להכניס עוד מיטה לחדר וזה הגיע כבר כמה פעמים למריבות, צעקות, צרחות ועצבים ואז החלטתי שדיי נמאס לי לנסות לתקשר עם שתיי פוסטמות עם מוח מכווץ ואינפנטילי של ילדות בנות שתיים- עשרה ופניתי למפקדים.

מעולם לא שמחתי כל כך שאין לי דרגות על ב': "אני חיילת, אני לא מפקדת, הן החיילות שלכן- תטפלו בהן!"
אז המפקדת ניסתה לטפל בהן בעדינות- דרך שלא עבדה ובסוף הפכה לדרך ישירה ותקיפה. היא קבעה להן חד וחלק שהן יהיו שש בחדר אם הן רוצות ואם לא.

הבעיה שלי היא הרס"פ של הפלוגה שיוצא עם חברה של אחת מאותן בנות ובגלל זה משתדל לא לעשות דבר שיעצבן אותה ולא מכניס לנו עוד מיטה לחדר. אז כרגע אנחנו שש בנות בחדר שלשתיי הפוסטמות יש מיטות משלהן ואני ועוד שלוש בנות צריכות להתחלק במיטת קומתיים אחת .

אם עד שאחזור מהקורס (יום שני הבא) לא תהיה עוד מיטה בחדר מעניין אותי מה יחשוב על זה הרס"ר של הגדוד....

חוץ מזה המ"מ שלי נהנה לטחון אותי משימות בגלל שאני חיילת טובה. בכללי אין לי בעיה לעלות הרבה משימות, אני אוהבת את זה וגם ביקשתי את זה, אבל זה קצת מתיש לרדת מסיור של שתיים- עשרה שעות ואחרי ארבע שעות לעלות לעוד סיור, או לעלות שמירה ומיד אחריה סיור... איפשהו בכל הסיפור שעות המנוחה שלי הלכו לאיבוד...

הפלוגה שאני נמצאת בה נפלאה, כבר הרבה זמן שלא הלכתי עם חיוך על הפרצוף שש- עשרה יום רצוף. המ"פ שלי מדהימה! גם עם צבא מצריים יחצה את הגבול עם טנקים, מבריחים יריצו סמים בכל הגזרה והמגד, המח"ט, המאו"ג ואלוף פיקוד דרום יצרחו עליה את הגרון שלהם בקשר היא תצליח לתפעל את האירוע בצורה מושלמת בלי להתעצבן ולהוציא את הלחצים שלה על אף- אחד מהחיילים או המפקדים בפלוגה. למה לא הייתה לי מ"פ כזאת לפני כן???

אז עד כאן העידכון... מקווה שלא שכחתי כלום

שבוע טוב לכולם =)