אין אמת, עלינו ליצור אותה

לפני שלוש שנים ידידה שאלה אותי למה אני מאמין באלוהים. העולם שלי התהפך ולא ידעת מה לענות. במשך שנה חיפשתי הצדקות לאמונה שלי, ובסוף הבנתי שאני חייב להפסיק לשקר לעצמי. הפסקתי להאמין באלוהים. תהליך יציאה בשאלה הוא הרבה יותר קשה מאשר תהליך חזרה בתשובה.

אדם חילוני שחוזר בתשובה אמנם משנה את ההתנהגות שלו, אבל לא את תפיסת העולם שלו, הרעיון "אלוהים קיים" כבר קיים אצלו. אנחנו נחשפים לדת בכל מקום: סרטים, ספרים, תקשורת ואפילו פקאצות שצועקת או מי גאד.

 לעומת זאת, כשאדם מפסיק להאמין  הוא צריך להתנתק  מרעיון שרגיל להאמין בו וחונך אליו מילדות

במחקרים פסיכולוגים העידו האנשים, שחונכו לדעות קדומות, שהם מתקשים ללחוץ את היד לאדם שחור, גם לאחר שהתגברו והבינו שאין אמת באותן דעות גזעניות. עד כדי כך היה להם קשה להתנתק מהרעיונות שעליהם חונכו. לבני אדם יש נטייה טבעית להתעלם מעדויות שסותרות את השקפת עולמם ולהעצים עדויות שמאששות אותה. אנו לא ננסה לקבל את הרעיון החדש כתקף אלא ננסה למצוא פרשנות כלשהי לאירועים על מנת שיתאימו להשקפת עולמנו. מקרה קלאסי הוא הפלישה לנורמנדי: במהלך מלחמת העולם השנייה הגרמנים היו משוכנעים כל כך שהפלישה תיערך בפה-דה-קאלה ולא בנורמנדי, שאפילו לאחר שהפלישה כבר החלה הם היו בטוחים שזהו תרגיל הטעייה.

אם תיקחו אדם שמאמין באסטרולוגיה, יהיה הרבה יותר קל לשכנע אותו שהוא מזל שור ולא מזל טלה (כמובן עם סיבה מחורטטת כלשהי שהוא יקבל) מאשר שאסטרולוגיה היא שטויות.

 לאדם חוזר בתשובה אין שום דבר מפחיד בכך, הוא נחשף כבר ומכיר את הרעיונות של העולם הבא, עכשיו כשהוא מקבל עליו את מצוות, הוא יקים אותם בשמחה כי מאמין שיתוגמל על מעשיו.

אנשים יוצאים בשאלה לרוב ידעו לנמק את דעתם ולהגן עליה, לעומת אדם ש"מקבל" דעתו מהסביבה. מיותר לציין שישנם גם אתאיסטים שחדלו להאמין בעקבות לחצים סביבתיים, אבל אני מאמין שרובם מתחילים לחקור לעומק בשלב מאוחר יותר. אותם אנשים שחקרו יוכלו להעיד שבמשך תקופה מסוימת הם היו במצב טרום-גיבוש-דעה. נדיר מאוד שאדם שחקר לעומק והפסיק להאמין יחזור בתשובה. גם במקרה של סכנת חיים של אתאיסט או קרוב משפחה שלו לא קיימת העדפה לדת כלשהי אצל לאתאיסט שחקר.

אין ספק שאם ימצאו הוכחות לקיומו של אלוהים או אפילו הוכחות חותכות לקיומו של אלוהים רוב האתאיסטים ילכו לדבר לכותל ולסובב תרנגולות מעל הראש ביום כיפור.

בעוד הדתיים מקדשים אך ורק את האמת שמתאימה לנם, לפי המדע העולם לא נברא לפני כמה אלפי שנים והממצאים המעידים על כך שלא היה מתכנן לעולם. העובדות האלו לא מזיזות להם והם ממשיכים לטמון את ראשם בחול ולהחזיק באמת שלהם.

בנוסף על כך, יש כאן היבט של בגרות ויכולת ניווט אישית שהיא קשה ומייסרת לאתאיסט. בעוד האתאיסט הינו בוגר יותר, חכם יותר, ונאלץ להתמודד באופן יומי עם שאלות של זהות אישית וחברתית, ולקבל החלטות באופן עצמאי. מהצד השני ישנו האדם הדתי המנווט על ידי חוקים, אדם דתי זה לא רק מקיים מצוות, אלא בעצם סוג של ילד החי בהתאם להוראות מלמעלה. זה נוח ונעים ואין שום צורך להתמודד עם החלטות קשות בחיים מידי יום.

פרידריך ניטש הכותב בספריו על הקשר בין אמונה לחולשת הרצון. ככל שאדם חלש יותר ועצמאי פחות כך גדל הצורך שמישהו ידריך את מחשבותיו ואת פעולותיו. אין הבדל בין אלים לבין שליטים אנושים. אדם שאין בכוחו לראות את עצמו כסמכות, זהו אדם שויתר על סמכותו ורצונו, באופן חלקי או מלא, לטובת רצונו של אחר. האדם המאמין (לאו דווקא דתי) הוא אדם חלש הזקוק למשענת. הדתות שואבות את עוצמתן מצורכם של בני אדם במסגרת סמכותית יציבה.

הדת מונעת את הצורך לחשוב באופן עצמאי ולקבל החלטות: כל החוקים נתונים ופשוט צריך להכיר אותם ובמקרה של ספק יש לשאול את הרב. החוקים מאוד ברורים: מה לומדים מה לובשים מה אוכלים ואיך, עם מי מדברים, עם מי מתחתנים, מה מותר ומה אסור.

האדם המאמין ישמח לספר איך הוא מסתמך על אלוהים ועל הדת, שיביאו לו תקווה, תכלית ואושר לחיים. ("הכל לטובה", "אלוהים נתן ואלוהים לקח", "הכול זה מלמעלה", "נסתרות דרכי האל") התלות הגדולה שלו בדת מראה כמה קשה להתנתק מהדת, לא רק שחיי החברה והמשפחה שלו משתנים מקצה לקצה, יש קושי עצום להתמודד עם העולם אחרי שינוי תפיסה שכזה. לעומת זאת, אם אדם חוזר בתשובה הוא לא צריך לפחד, יש מי שידריך אותו, יש הוראות וחוקים ברורים מה צריך לעשות.

הגורם הרביעי הוא הגורם החברתי. ככל שאתה נמצא בחברה מאמינה יותר, כך הקושי לצאת בשאלה גדול יותר. אדם יכול לפרק את משפתחו, לא לראות את ילדיו, לאבד קשרים עם חברים ומשפחה. הוא מוקיע את עצמו מהחברה שבה הוא חי. יכול להיווצר מצב של אנוסים, שבו האנשים מפחדים לחשוף את חוסר-אמונתם ולחיות תחת מסכה של אדם מאמין. מקרה אחד שאני מכיר באופן אישי, בו האדם הפסיק להאמין בגיל 21 אך הוא המשיך ללכת לישיבה במשך שלוש שנים עד שהכריז על עצמו כאתאיסט בפומבי.

"אם יש ברצונך לשכנע, עליך לפנות לתועלת יותר מאשר לתבונה."- בנג'מין פרנקלין

הלאום היהודי לעיתים מתקשר לדת היהודית ואתאיסטים ולא חסרים ערסים מפגרים שיקראו לנו נאצים, סמולנים (שגיאה מכוונת) ואפילו נוצרים.(אין לי מושג איך הראש שלהם עובד.

בנקודה זו ינסו לטעון המאמינים שמכיוון שחזרה בתשובה כרוכה בקיום מצוות וחוקים הרבה יותר קשה להתקרב לדת מאשר להתרחק ממנה.

אמנם יש הגבלות בדת שמפריעות לפעולה חופשית, כמו לאכול בשר וחלב("אני אלוהים, הישות הכול יכולה, כול יודעת, עצומה שבראה את היקום הזה! ומפריע לי שאתה רוצה לשתות שוקו עם השניצל !!"), אך כמו כל שינוי בחיים שלנו, קשה ככל שיהיה –אנחנו מסתגלים למצב. בני אדם שהפכו לנכים בעקבות תאונת דרכים אמנם יתעצבו נוכח התאונה אך בטווח הארוך הם יסתגלו למצב החדש, כל עוד אין דרדור במצבם, הם יחזרו לחיות חיים נורמאלים ומאושרים.

אלו שחוזרים בתשובה, או אפילו נולדו לתוך הדת ללא בחירתם האישית, יתרגלו בסופו של דבר להגבלות של הדת ויחשיבו אותן כהרגלים קבועים. לדעתי זאת אחת התכונות היפות שלנו כבני אדם, אנחנו מסתגלים למציאות הקשה ובסופו של דבר נחשיב אותה כדבר שבשגרה. אם  בבית ספר שלכם(נוכחי או לשעבר) יום אחד המנהלת מחליטה שעל כל התלמידים להיכנס לבית הספר אך ורק כאשר הם מחזיקים כרוב וטוסטר. מה תגיבו? תתנגדו. אבל זאת הייתה הנורמה בכל הבתי ספר בעולם? תקבלו את זה. בסוף מתרגלים להכל.

ואם נלך לדוגמא יותר ריאלית  ההנהלה תדרוש מדים או בגדים עם סמל הדבר עדין יעורר סערה בקרב התלמידים (קטנה יותר מאשר אלו שצריכים להביא כרוב וטוסטר) אבל גם כאן התלמידים יתרגלו למצב ויקבלו אותו כמו שהוא. כמובן שאין צורך לדבר על התלמידים שיכנסו לבית הספר רק לאחר שהחוק התחיל, הם יתנגדו אפילו פחות ויחשיבו את הדבר כנורמה של בית הספר.  

הרבה יותר קל לאמץ תפיסת עולם תומכת שמספקת תקווה מאשר ללכת אחרי האמת, שיכולה להיות מרה. וכמו שאמר קוהלת "," וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב". מבחינתי האמת המכוערת עדיפה על כל שקר מכוער.