אין אמת, עלינו ליצור אותה

הוא יצא מהבית והתחיל ללכת. תוך כדי הליכה ברחוב החשוך למחצה הוא דחף את האוזניות הישנות לאוזניו והתנתק מהעולם. עכשיו זה רק הוא והמחשבות שלו. בדרך כלל הוא לא הקשיב למילים ורק נהנה מהמנגינה. אבל לאחרונה הוא הבין שכל שיר מעביר מסר, ואם יתרכז מספיק אולי יוכל ללמוד משהו חדש. הוא ניסה להקשיב, לגלות מעין פילוסופיה חדשה או רעיון מקורי שכבר לא שמע קודם, אבל  הוא נכשל. ככה זה בחיים, לפעמים אפשר להנאות בלי לחשוב יותר מדי על המשמעות של דברים.

 הוא נאנח והמשיך ללכת, הפעם מתנתק גם מהמוזיקה, מתרכז בעצמו. הוא אהב לשעשע את עצמו בדימויים ומחשבות, הזמן עובר מהר יותר ככה. "איפה אני?" שאל את עצמו.

התמונה האפלה של הרחוב הריק נחשפה לעיניו החומות – העיניים שאף פעם לא הפסיקו לשאול ולחפש– העניקה תשובה לשאלה ששאל את עצמו קודם לכן. הוא הלך, בלי כיוון מדויק. אף פעם לא יודע בדיוק מה הוא עושה ולמה. כנראה שזה פשוט הטבע שלנו,חשב. כולנו מגששים ברחוב החשוך של החיים ומנסים למצוא כיוון, מטרה כלשהי.

חיים בחושך מוחלט וממציאים סיפורים כדי שנוכל להאמין בהם. סיפורים שיתנו לנו מטרה או איזו שהיא משמעות. כמו פרפרים שנמשכים לאור הראשון שהם רואים, עפים חסרי אונים ביקום כל כך גדול ואז מתים, לפני שמספיקים להבין מה קרה. הפנס הרחוב שמעליו נכבה. הוא קפץ, מפוחד קלות. השערות על העורף שלו סמרו. הוא נשם נשימה עמוקה, תוך כדי שהמוח שלו כבר קלט שאין ממה להילחץ  הוא המשיך ללכת. הוא חייך לעצמו וצחק על עצמו שפחד. רגע לאחר מכן התחרט שצחק, הוא יודע שזה פשוט אינסטינקט שהאבולוציה העניקה לו, חיות שנשארות אדישות לשינויים כאלו פשוט לא שורדות. אולי זה קצת עצוב לחשוב ככה, סיפר לעצמו. כל מה שאנחנו חושבים, מרגישים ומבינים, כל מה שאנחנו הוא תוצאה של התפתחות עיוורת. אפילו אהבה,הדבר היחידי שהוא עדין מאמין בכוחו, קיים רק כמנגנון הישרדותי. אבל אנחנו לא יכולים להתכחש לדחף הביולוגי שלנו, זה שאנחנו מבינים את הקסם, לא הופך את המופע לפחות מרהיב. להפך, הוא רק מראה את עוצמתו. הוא שוב נאנח, הסתכל על השעון שלו, שהראה שעה לא-סבירה לשום פעילות חוץ מקיום והמשיך ללכת באותו רחוב אפל.

הוא תפס את עצמו משקר לעצמו וחייך. אותו חיוך, שהיה מעלה על פניו  כאשר גילה משהו חדש או מסקרן, חיוך חצי זדוני, חצי תמים. החיוך שאנשים אהבו ופחדו לראות בו-זמנית. כל מה שאמרתי עכשיו, גם זה היה סיפור. סיפור שאני מספר לעצמי. אני לא יודע בוודאות כמה הוא אמיתי, אם האמת קיימת בכלל או לא, אבל אני מאמין בו. הסיפור נתן לנו משהו, תחושה שאנחנו יודעים משהו, לא מטרה, אבל כיוון. מושג כלשהו על העולם.

רוב האנשים מקבלים את הסיפור מההורים שלהם או מהחברה שבה הם גרים ונשארים איתו עד סוף חייהם. משנים פרט אחד או שניים, אבל נשארים נאמנים לעלילה המקורית. אבל הם מטומטמים, מוותרים מראש למחסום הפסיכולוגי שהחינוך הציב להם, אפילו לא מודעים לקיומו ולא יודעים שאפשר להחליף בין הסיפורים, אפילו רצוי. זה חשוב למצוא סיפור כלשהו להאמין בו, אבל יותר חשוב להקשיב לסיפורים שונים, להשמיע את שלך ולקבל את העובדה שלכל אחד יש סיפור משלו. ואם אתה ממש מוכשר אתה יכול אפילו להמציא סיפור חדש, כזה שאף אחד לא חשב עליו קודם.  כאשר הידע שלך משתנה אתה נדרש להחליף את הסיפור שלך גם אם זה סיפור עצוב יותר.  האירוניה, חשב לעצמו ,בפעם האחרונה, שגם זה סיפור.

ככה המשיך ללכת, באותו רחוב אפל של חייו, כמו פרפר קטן שמנסה לברוח לשווא מהמוות, עד שהוא ראה את האור ובלי להבין מה קורה הוא מת.