דמיינו אדם בבית משוגעים. כל יום הוא יוצא מהתא שלו, אוכל, שותה, הולך לשירותים, עובד, מתקלח,אוכל וחוזר לישון. כמובן שהוא מדבר עם אנשים, מספר לו מה עבר עליו, בדרך כלל דברים די דומים למה שהם עברו, הם מבינים אותו והוא קורא להם חברים. אם יש לו מזל הוא יימצא אדם אחר(אולי ממין אחר משלו, אבל לא בטוח) שאותו הוא יאהב כמו שהוא אוהב את עצמו והם יישארו ביחד כל עוד הם מאושרים. אלו החיים שלו, עד שהוא מת.
אז נחשו איך קוראים לבית המשוגעים הזה? כדור הארץ.
כולנו חיים בבית משוגעים וחולקים את אותו שיגעון. חיים את אותה השגרה, את אותם החיים, עושים כל יום אותו דבר: חיים במטרה להעביר את הגנים שלנו הלאה, חלקינו אפילו לא מודעים שזאת המטרה שלנו, ואז אנחנו מתים. פסיק בהיסטוריה האנושית. נעלמים כאילו מעולם לא היינו.
כבר לפני אלפי שנים ידעו את זה. אין לי מה להוסיף. אני פשוט אצטט את מתוך מגילת קוהלת:
"דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש, ובא השמש; ואל-מקומו שואף זורח הוא, שם. הולך, אל-דרום, וסובב, אל-צפון; סובב סובב הולך הרוח, ועל-סביבותיו שב הרוח. כל-הנחלים הולכים אל-הים, והים איננו מלא; אל-מקום, שהנחלים הולכים שם הם שבים, ללכת. כל-הדברים יגעים, לא-יוכל איש לדבר; לא-תשבע עין לראות, ולא-תימלא אוזן משמוע. מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שייעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה-זה, חדש הוא: כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו. אין זכרון, לראשונים; וגם לאחרונים שיהיו, לא-יהיה להם זיכרוןעם שיהיו, לאחרונה."
אז תחיו, כאילו יש לזה משמעות כלשהי, תנסו למצוא כמה רגעי אושר בחיים חסרי כיוון. החיים הם לא עצובים ומדכאים, אבל הם גם לא עילאים ומלאי תקווה, הם פשוט חיים. הם לא כמו נהר ולא כמו ספר, הם לא כמו אופניים ולא כמו מלחמה. הם לא כמו שום דבר. החיים הם הזייה של כמה קופים פסיכים בבית משוגעים ענקי שנקרא כדור הארץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
