אני בדרך כלל מתיימר לא לשפוט אף אחד, אבל אני אהיה צבוע אם אגיד שאני
באמת עושה את זה. אני שופט אנשים. אנשים חלשים. אנשים ששונאים את עצמם, מרחמים על
עצמם. אנשים בינוניים, עצלנים שמוותרים לעצמם. אנשים שרק מתלוננים על המצב הרע
שלהם ולא עושים כלום כדי לשפר אותו. אותם אנשים שמתבכיינים ולא עומדים על שלהם.
מפחדים להביע את עצמם. אלו שמבקשים רחמים כדי לנסות להשיג כוח על חזקים מהם. אלו
שרוצים תמיכה בתירוצים שלהם. שרק מחפשים תומכים למסע הרחמים העצמי שלהם. אלו
שיודעים רק להציג את עצכם כמסכנים, הילדים הדפוקים של הגורל. אני לא שונא אתכם,
אני מתעב. אתם מעוררים בי בחילה כל פעם מחדש, אני מתמלא בבוז רק מהמחשבה עליכם.
יודעים למה?
כי בעיר שלכם, יש עשרות אמהות שמגדלות לבד את הילדים שלהן, שעובדות
בשתיים או אולי שלוש משרות כדי להביא לילדים שלהן אוכל. יש בבתי החולים הקרובים
אליכם חוליים סופניים שנלחמים על כל רגע בחיים שלהם. יש אנשים שעברו תאונות דרכים,
וממשיכים לחייך, אנשים שאיבדו את כל המשפחה שלהם באסון טבע ונשארו לבד.
אז עכשיו אתם יושבים בחדר הממוזג שלכם, קוראים את זה במחשב שנמצא ליד
המיטה הנוחה שאתם ישנים בה כל לילה, או אולי אתם בכלל קוראים את זה דרך האייפון החדש שלכם,
אני רוצה שתענו לי, מי אתם שתוותרו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
