אין אמת, עלינו ליצור אותה

בני האדם לא שווים. אני אפילו לא חושב שאפשר להשוות אותנו. אנחנו לא יכולים לדמיין את תפיסת העולם של אדם אחר. אפילו את זאת של אלו שהכי קרובים אלינו אנחנו לא תמיד מבינים.  אנחנו לא יכולים להבין באמת אחד את השני. אי אפשר באמת ללכת בנעליים של מישהו אחר ואי אפשר להיות במקומו. כי אם נהיה במקום מישהו אחר נעשה את מה שהוא עשה. לכולנו יש מסלולי חיים שונים, ולמרות שאפשר למצוא קווי דמיון תמיד נהיה שונים מאחרים.

לא שזה דבר רע, הבעיה שהשוני וחוסר ההבנה תמיד גורמים לשנאה וכעס. זה חלק מהטבע שלנו לפחד ממה שאנחנו לא מבינים. אנחנו מקנאים באנשים שמצליחים יותר ומרחמים על אלו שמצליחים פחות. אנחנו שופטים את כולם, חושבים שכולם חושבים כמונו, למרות שאנחנו יודעים שזה לא ככה, אנחנו חושבים שכולם רואים את מה שאנחנו רואים. לא רק שזה לא נכון, לפעמים אנחנו אפילו לא מסתכלים על אותם דברים. אולי כולנו חיים באותו עולם, אבל לכל אחד יש מפה אחרת. אולי יש מציאות אחת, אבל אנחנו אף פעם לא רואים את המציאות כפי שהיא. הגנים שלנו, הסביבה שלנו ואפילו הרגשות שלנו באותו רגע יכולים לגרום לנו לפרש את המציאות בצורה אחרת.

מחקרים מראים שכאשר מורים מצוברחים בודקים עבודות של תלמידים הם נותנים ציונים נמוכים יותר משל מורים שנמצאים במצב רוח טוב. לא סתם אנחנו חיים בתרבות שמעודדת חשיבה חיובית ותמיד להסתכל על הצד החיובי, כי אנחנו רואים את מה שאנחנו מאמינים בו. אנחנו מאמינים שאנחנו רואים את מה שאנחנו רגילים לו. ברגע שאתה מתחיל ללמוד נהיגה אתה רואה המון מורי נהיגה,  או כמו ברגע שאת בהריון את רואה המון נשים בהריון. ככה זה, אנחנו רואים את עצמנו בעולם החיצוני שלנו, הגישה שלנו לחיים היא הדרך שבה אנחנו מפרשים את המציאות.

חשוב לדעת את זה, חשוב לדעת שכל אדם יש השקפת עולם שונה. שני אנשים שרדו את השואה. אחד יכול להתחיל להאמין באלוהים והשני ינטוש את האמונה הדתית שלו. אחרי שנפנים את זה נוכל באמת לחיות ביחד עם בני אדם אחרים.

הרוע הגדול ביותר הוא אדישות. רוב האנשים לא פוגעים בכוונה באף אחד אחר, אנחנו מרוכזים בעצמנו יותר מדי. אנחנו פוגעים, מעליבים או לא מתחשבים באחרים פשוט מתוך אדישות לצרכים שלהם או לתפיסת העולם שלהם. אם נלמד להגיש עזרה לאנשים אחרים גם אם בלי שיבקשו, לשאול את עצמנו אם אנחנו אולי פוגעים במישהו אחר. אני לא טוען שאנחנו צריכים לחיות למען אחרים ורק בסוף לדאוג לצרכים שלנו. אני אומר שצריך לדעת להתחשב גם באחרים. בנוסף לעצמנו.

ואולי אם כל אחד מאיתנו יעשה דבר אחד טוב למען מישהו אחר, נוכל כולנו להפוך את העולם למקום טוב יותר, גם אם רק קצת טוב יותר.

כבר הרבה זמן שעודד הולך ביער. בהתחלה היער היה נורא חשוך, אבל העיניים שלו התרגלו לחשכה והוא למד לחיות איתה. אם פעם הוא פחד להיות לבד, היום הוא התרגל לזה, הוא עדין שנא את התחושה אבל התרגל אליה. הוא התיישב על האדמה הקשה, נשען על גזע של אחד העצים ונאנח. עדין נשארו לו כמה נרות, אבל הוא לא רצה להשתמש בהם, הם היו מקור האור היחיד שלו נגד האפלה של היער והוא עדין לא רצה שהם יגמרו לו. הוא שמר אותם למקרה שיראה נר של אדם אחר, כדי שיוכלו ללכת ביחד. נמאס לו לשוטט לבד.

הוא התחיל להתעייף ונאנח שוב. הוא הסתכל על היד שלו, יד גדולה מלאה צלקות שהשאירו עליו הענפים החדים של היער. הוא קיפל את אצבעותיו באטיות והרגיש איך הן נסגרות על האוויר. עודד המשיך להביט באגרוף שלו, נזכר ביד העדינה שפעם היה מחזיק בין האצבעות הגסות שלו. הוא פתח וסגר את האצבעות פעם נוספת, כאילו ניסה לאחוז בה שוב, אבל הזמן עבר ואפילו הזיכרון החל להתפוגג.

אני כל כך לבד, הוא רצה לצרוח. וכמעט לפני שבאמת עשה את זה, הוא הדליק נר. האור הרחיק את הייאוש ממנו ונתן לו עוד קצת תקווה.

אם אדם מתאבד ביער ואף אחד לא שומע את זה, הוא באמת מת? הוא בכלל חי? או שאולי הוא סתם קיים?

הוא חייך לעצמו, הוא אף פעם לא רצה באמת למות, הוא האמין שיום אחד ימצא סיבה לחיות בשבילה, אולי זאת  תהיה סיבה יפה, כמו ההיא שאז הייתה לו.

לא.

הוא הבטיח לעצמו לא להסתכל לעבר, רק להביט קדימה. העבר היה ועבר, זה למה הוא נקרא עבר.

בעודו מחזיק את הנר קם עודד והחל לצעוד לאורו החלוש, מתקדם לאט.

מדי פעם היה  רואה איזו תנועה ביער, אבל לא ידע אם אלו בני אדם והוא החליט להתעלם מהם. לפעמים היה רואה  אנשים אחרים עם נרות, אבל כשהיה מנסה להתקרב אליהם הם התרחקו ממנו. כל פעם שזה היה קורה הוא הרגיש איך האור של הנר שלו מתחלש והוא רק רצה ללכת לישון.

אבל כל עוד הנרות דלקו הוא ידע שהוא חייב להמשיך ללכת.

עודד המשיך ככה עוד תקופה, בלי כיוון אמיתי, רק מחפש. עד שהיום שבו נגמרו הנרות.

אותו יום היה רגיל לחלוטין, והיו לו עוד כמה נרות, אבל הוא לא ידע את מי הוא יפגוש בדרך. הוא הלך כבר כמה שעות וכמעט עמד לכבות את הנר ולהתיישב, אבל לפתע האור מהנר שלו פגע במישהי וחשף אותה לעיניו. היא הייתה יפה, אבל היה בה משהו מוזר. כמו פאזל שחסר בו חלק. השיער שלה היה חסר צבע והשפתיים שלה נראו כאילו היא לא חייכה חיוך אמיתי כבר הרבה זמן.

אבל מה זה משנה איך היא נראית? סוף סוף הבדידות נגמרה.

"מי את?"

"אני לא יודעת", היא לחשה בשקט. "הלכתי לאיבוד."

היא התרחקה מהאור, העיניים שלה כנראה התרגלו כבר לאפלה והאור רק הזיק להן.

"את צריכה עזרה?"

"לא, לא, אני בסדר."

עודד הקשיב למה שהיא אמרה, אבל ראה שהיא משדרת מצוקה. הוא החל לרחם עליה והושיט לה את הנר שלו.

"קחי, זה יעזור לך למצוא את הדרך ולהתקדם לאן שאת צריכה."

היא לקחה את הנר וזרקה אותו על האדמה בצרחה מחרישת אוזניים.

"מה זה?" היא שאלה בפחד והחלה לרעוד.

היא לא ידעה מה זה אור? כמה זמן היא חיה באפלה הזאת?

אבל הוא רק חייך, חיבק אותה והדליק נר נוסף.

"בואי איתי."

בהתחלה היא התקשתה ללכת, אבל החלה לעשות את זה לאט, צעד אחרי צעד.

היא הפילה שוב את הנר.

"די עם זה!" היא צרחה על עודד.

"תפסיקי להפיל את הנרות שלי, הם הדבר היחיד שמחזיק אותנו כאן ונותן לנו להתקדם."

היא התחילה לעצבן אותו, אבל עודד לא רצה לחזור להיות לבד, הוא חיבק אותה חזק יותר והדליק נר נוסף. היא תתרגל לנרות בסוף.

אבל זה לא עזר. לא משנה כמה פעמים  עודד ניסה ללכת איתה, היא המשיכה להפיל לו את הנרות.

בסוף הוא הבין שהוא לא יכול לשנות את המצב, עד שהיא לא תפסיק לפחד מהאור, היא לא תוכל להתקדם.

הוא הושיט את ידו לתיק ושלף עוד שני נרות והדליק אותם.

דמעות החלו להעלות מעיניו ואז לרדת על לחייו. הטיפות המלוחות איימו לכבות לו את הנרות שהחזיק.

"הי, תקשיבי, אני מצטער." הוא אמר בקול רועד.

"אני באמת מצטער, אבל אני לא אוכל לעזור לך, פשוט קחי את הנר הזה ותנסי להתקדם, אולי יום אחד ניפגש שוב, בסדר?"

 היא הנהנה בהבנה ואפילו העלתה חצי חיוך.

 היא לקחה את הנר  מידו והם החלו להתרחק זה מזה.

עודד הלך כמה צעדים והסתובב כדי לקרוא לה, הוא התחרט. אבל כשפנה אליה ראה רק חושך. היא כבר הספיקה לכבות את הנר שלה.

הוא רצה לקרוא לה, אבל לא ידע מה שמה. הוא רצה ללכת לחפש אותה, אבל ברגע האחרון עצר את עצמו. איך זה יעזור לה? איך זה יעזור לי? היא פשוט תמשיך לכבות את הנרות שלי עד שנשאר שנינו בחושך.

ואולי זה עדיף? נשב ונרחם אחד על השני, אולי זה עדיף מאשר ללכת לבד.

אבל הוא הסתכל שוב על הנר שלו והחליט להמשיך ללכת קדימה.

עכשיו הוא היה שוב רק עם הבדידות. הוא החל ללכת, מחזיק את הנר גבוה ככל שיכל, עד שהאור נכבה. עודד נאנח והושיט יד לתיק שלו, מחפש עוד נר. אבל הנרות נגמרו, הוא היה לבד עם האפלה, מקלל את היום שבו נולד.