אין אמת, עלינו ליצור אותה

זה לא משנה אם אתה רעב לאהבה או למזון, את שניהם משיגים באותה הדרך:

הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להודות בקיומו של הרעב. אחרי שהבנת שאתה רעב, אפשר להתחיל בחיפושים. הדרך הקלה היא ללכת למקומות או לאנשים שהתפקיד שלהם הוא למצוא לך את מה שאתה מחפש, תמורת תשלום. לפעמים זה יכול להיות מעולה, ולפעמים  מזעזע. צריך להיזהר ממי מבקשים.

הדרך הקשה יותר היא לחפש לבד. אתה מתחיל לחפש, ולמרות שאין לך מושג מה תמצא, הדבר הכי חשוב הוא להמשיך להאמין שתמצא. אחרת אין טעם. חשוב מאוד שיהיה לך מושג כללי של מה שאתה מחפש, אחרת אתה סתם מבזבז זמן. אם סרקת את כל האזור ועדין לא מצאת משהו שיכול להשביע אותך – זאת בעיה. אל תרגיש רע לנשנש פה ושם ממאכלים שונים, כולם עושים את זה, רק תיזהר שזה לא ישביע אותך. זה לא בריא.

אל תתייאש אחרי חיפוש אחד, המשך להסתכל, יש סיכוי גדול שפספסת משהו. אל תתפתה לקחת דברים שנראים טובים, אבל הם לא בריאים ויגרמו לך להרגיש רע. ולהפך, אל תיקח משהו שנראה מוזר, אבל בריא. כמו בנשים, גם על אוכל לא מתפשרים.

הטעות הכי גדולה היא להתפשר על משהו מלא שומן רק כי לא מצאת שום דבר אחר. עוד טעות נפוצה היא לנסות לחלוק עם חבר. זה לא ישביע אף אחד מכם ואתם תהיו בתחרות מי יגמור ראשון.

הכי חשוב הוא להיות ריאלי, אל תחפש משהו שראית בסרט או בפרסומת, רק דברים שקיימים באזור שלך.

לפני שאתה מאבד תקווה, תזכור שאתה יכול לבקש מאדם קרוב לנסות להביא לך משהו שישביע אותך, זה עובד מעולה, כי אותו אדם יודע מה הטעם שלך.

ואם במקרה, לא מצאת כלום תמיד אפשר לחפש במקום אחר. עדיף להישאר רעב עוד קצת מאשר לקחת משהו שרק יפגע בך בסוף.

אומרים שכדאי לראות דברים טוב, צריך להתרחק מהם. אז התרחקתי, עד לפריז ושם באמת ראיתי דברים אחרים. ואני לא היחידי, כל מי שביקר באירופה רואה את זה. ישראל מפגרת מאחור. אנחנו כמעט מחוץ למרוץ, רצים לכיוון הלא-נכון ושואגים בשמחה כאילו אנחנו תכף זוכים במדליית זהב. במקום להתקדם אל עתיד נאור ומדעי, אנחנו נופלים לתהום החשוכה של ימי הביניים והולכים לכיוון הדת.

כולנו נולדו לתרבות הישראלית-דתית בארץ, אנחנו רגילים אליה ונושמים אותה. הויכוח של שמירת השבת בציבור כבר ישן, שמירת כשרות מלאה קורי עכביש ואפילו על נישואים אזרחיים נמאס לשמוע. במשך כל שנותיה כמדינה יהודית נאבקו שני המחנות, החילונים והדתיים, בקרב ללא מנצח, שמדי פעם כל אחד זוכה ליתרון ואז מאבד אותו מחדש.

זה נראה לנו שפוי,לגיטימי ואפילו נורמלי לתמוך, או לפחות לא להתנגד, למונופול הדתי שיש בארץ. לכבד את הרגשות הדתיים ולהגיד "אפשר להתחשב בהם". אבל מחוץ לישראל האמת לא יכולה להיות רחוקה יותר מזה. אני בטוח שכמעט כל אחד השתמש, ראה או  לפחות שמע על הרכבות התחתית בפריז( או בניו-יורק או בכל מקום אחר בעולם). בכל יום עשרות אלפי אנשים משתמשים בהם כדי לנוע בתוך הערים האלו. האם אתם מעזים לדמיין את הפוליטיקאי שיציע "בואו  נסגור את התחבורה הציבורית, רק ליום אחד כדי שהרגשות של אנשים לא יפגעו?"

במקרה הטוב יצחקו עליו וימשיכו הלאה, במקרה רע כולם מפסיקים לקחת אותו ברצינות והוא מפתח קריירה בתור רב ראשי. אם אצלנו  זה נושא לדון בו, בעולם המערבי זה נושא שבגללו ישלחו אותך לאשפוז כפוי. אף אדם שפוי לא יציע לשתק ככה את מערכת התחבורה של מדינה שלמה.

"אי שפיות ביחיד היא נדירה, אבל בקבוצות, ארגונים, מדינות ותקופות, היא החוק"- פרדריך ניטשה

אולי לא סתם אנחנו המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. גם אנחנו נמצאים, בהרבה תחומים בחיינו, תחת שלטון דתי. לא, ישראל היא לא דיקטטורה, היא לא איראן, סוריה או מצרים. החוק במדינה לא קובע גזר דין מוות לכופרים, כמו ברוב המדינות המוסלמיות. אולי אין מקום להשוואה, האיסלאם הקיצוני רוצח אנשים ומבצע פיגועי טרור רק כי הרגשות הדתיים שלהם נעלבו מהציור של מוחמד, אנחנו עדין מדינה דמוקרטית.  אבל הדבר היחיד שמונע מישראל להידרדר לתהום החשוכה של פנאטיות דתית, הוא האנשים שנלחמים  נגד הכפייה הדתית. אז תענו, לא לי, רק לעצמכם, מה אתם עושים כדי שבעוד שישים שנים נוספות לא תהיה מדינה דתית נוספת במזרח התיכון?