אין אמת, עלינו ליצור אותה

בפוסט הקודם שלי דיברתי על זה שבני אדם בוחרים להישאר עם האמונה הדתית שלהם כי היא מספקת להם מסגרת נוחה לחיות לפיה.  אני לא חושב שאתאיסטים שונים מהם, כל בני אדם מחפשים מסגרת להשתייך אליה. לא משנה אם זה לאום, דת, מדינה, עיר תרבות, ארגון, קבוצת כדורגל, השקפה פוליטית או מעריצות של ג'סטין ביבר.

ניל דגראס טייסון אמר פעם "אני לא מבין אתאיסטים, אני לא מכיר אררגון של אנשים- שלא-משחקים-גולף". הוא צודק, אז למה בכל זאת יש עשרות ארגונים ותנועות כאלו? כי יש לנו צורך ביולוגי להשתייך לקהילה, אוהבים להרגיש נתמכים כחלק מקבוצה גדולה שמעוררת אצלנו רגשות חיוביים . אנשים נצמדים לתווית כזו כדי להרגיש שייכים, נותן תחושת עליונות מעל אחרים. הגאווה שאתה יהודי, אחרי כל מה שהעם היהודי עבר. אנחנו אוהבים את ההקשר הרגשי הזה להיסטוריה של העם שלנו, כמו שהאמריקאים אוהבים את שלהם. אנחנו יכולים לצחוק על המלכה ויקטוריה , אבל הבריטים לא אוהבים שעמים אחרים לועגים להם.  אוהדי כדורגל לוקחים את המשחקים ברצינות כמו הקנאים  המוסלמים שרוצחים כופרים.

אנחנו צריכים להיות מודעים אליהם ולהיזהר ממה שאנחנו עושים. לפעמים הרגש הזה נותן לנו תקווה, מקשר אותנו לשמות גדולים יותר וגרם לנו להאמין שאנחנו שווים יותר. גאה להיות אמריקאי. האם זה אומר ששאר המדינות נחותות יותר? האמונות הרגשיות האלו גורמות לנו להרגיש נעלים ומגובשים יותר מאחרים. אין בזה דבר רע, בכל זאת רק ככה ערים ומדינות מצליחים להתקיים. אם אף אחד לא יראה את עצמו כאזרח צרפתי צרפת לא תתקיים.

הרגשות האלו יכולים להיות מדרון חלק מאוד. גם אם אנחנו לא מרגישים שייכים לאף קבוצה, אבל אנחנו רוצים להיות שייכים. רוצים להיות מקובלים ולהיות נאהבים על ידי אחרים. אכפת לנו מה אחרים חושבים. כדי לזכות בכבוד של שאר חברי הקהילה שלנו אנחנו נרצה לעשות הרבה, וזאת המהות האמיתית של לחץ חברתי.

היו מלחמות בגלל דת, לאום, תרבות, אוהדי ספורט ומלחמות מעריצים. הכול בהתאם לגודל האמונה וכמה לגיטימציה היא נותנת. לא חסר מעריצים מטורפים לאף זמר או להקה.

אנחנו תמיד יוצאים למלחות בגלל מערכת אמונות כלשהי שנפגעת או בגלל שיש צורך לכפות עליה. הדת לא מיוחדת. ברמה מסוימת כולן אמונות  שמאמינות שהן נכונות ויש להן קיימות אובייקטיבת. האמונה הזאת נותנת להם (ככה  הם מאמינים) לגיטימציה לכפות אותה על אחרים ולדרוש שלא יפגעו בכבודם. אם אני אעשה פרודיה על קווין, אז יש כאלו שיצחקו ויש כאלו שיקללו אותי ואת כל המשפחה שלי 5 דורות אחורה. למה? כי הרגש ה"לאומי-דתי" שלו ללהקה הרבה יותר חזק משלי, למרות שגם אני אוהב קווין.

זה טוב להרגיש שייך, זה כיף להרגיש שדואגים לך, אבל אף פעם לא כדאי ללכת לקיצון. כדי להשיג את הרגשות האלו חפשו אצל המשפחה והחברים,. גם להיות חלק מדת, ארגון או לאום זה מעולה. אם זה גורם לכם אושר, לכו על זה. אל תיתנו לאף אחד להפריע לכם בדרך לאושר, אבל גם אף תפריעו לאף אחד בדרך לאושר שלו. 

לפני שלוש שנים ידידה שאלה אותי למה אני מאמין באלוהים. העולם שלי התהפך ולא ידעת מה לענות. במשך שנה חיפשתי הצדקות לאמונה שלי, ובסוף הבנתי שאני חייב להפסיק לשקר לעצמי. הפסקתי להאמין באלוהים. תהליך יציאה בשאלה הוא הרבה יותר קשה מאשר תהליך חזרה בתשובה.

אדם חילוני שחוזר בתשובה אמנם משנה את ההתנהגות שלו, אבל לא את תפיסת העולם שלו, הרעיון "אלוהים קיים" כבר קיים אצלו. אנחנו נחשפים לדת בכל מקום: סרטים, ספרים, תקשורת ואפילו פקאצות שצועקת או מי גאד.

 לעומת זאת, כשאדם מפסיק להאמין  הוא צריך להתנתק  מרעיון שרגיל להאמין בו וחונך אליו מילדות

במחקרים פסיכולוגים העידו האנשים, שחונכו לדעות קדומות, שהם מתקשים ללחוץ את היד לאדם שחור, גם לאחר שהתגברו והבינו שאין אמת באותן דעות גזעניות. עד כדי כך היה להם קשה להתנתק מהרעיונות שעליהם חונכו. לבני אדם יש נטייה טבעית להתעלם מעדויות שסותרות את השקפת עולמם ולהעצים עדויות שמאששות אותה. אנו לא ננסה לקבל את הרעיון החדש כתקף אלא ננסה למצוא פרשנות כלשהי לאירועים על מנת שיתאימו להשקפת עולמנו. מקרה קלאסי הוא הפלישה לנורמנדי: במהלך מלחמת העולם השנייה הגרמנים היו משוכנעים כל כך שהפלישה תיערך בפה-דה-קאלה ולא בנורמנדי, שאפילו לאחר שהפלישה כבר החלה הם היו בטוחים שזהו תרגיל הטעייה.

אם תיקחו אדם שמאמין באסטרולוגיה, יהיה הרבה יותר קל לשכנע אותו שהוא מזל שור ולא מזל טלה (כמובן עם סיבה מחורטטת כלשהי שהוא יקבל) מאשר שאסטרולוגיה היא שטויות.

 לאדם חוזר בתשובה אין שום דבר מפחיד בכך, הוא נחשף כבר ומכיר את הרעיונות של העולם הבא, עכשיו כשהוא מקבל עליו את מצוות, הוא יקים אותם בשמחה כי מאמין שיתוגמל על מעשיו.

אנשים יוצאים בשאלה לרוב ידעו לנמק את דעתם ולהגן עליה, לעומת אדם ש"מקבל" דעתו מהסביבה. מיותר לציין שישנם גם אתאיסטים שחדלו להאמין בעקבות לחצים סביבתיים, אבל אני מאמין שרובם מתחילים לחקור לעומק בשלב מאוחר יותר. אותם אנשים שחקרו יוכלו להעיד שבמשך תקופה מסוימת הם היו במצב טרום-גיבוש-דעה. נדיר מאוד שאדם שחקר לעומק והפסיק להאמין יחזור בתשובה. גם במקרה של סכנת חיים של אתאיסט או קרוב משפחה שלו לא קיימת העדפה לדת כלשהי אצל לאתאיסט שחקר.

אין ספק שאם ימצאו הוכחות לקיומו של אלוהים או אפילו הוכחות חותכות לקיומו של אלוהים רוב האתאיסטים ילכו לדבר לכותל ולסובב תרנגולות מעל הראש ביום כיפור.

בעוד הדתיים מקדשים אך ורק את האמת שמתאימה לנם, לפי המדע העולם לא נברא לפני כמה אלפי שנים והממצאים המעידים על כך שלא היה מתכנן לעולם. העובדות האלו לא מזיזות להם והם ממשיכים לטמון את ראשם בחול ולהחזיק באמת שלהם.

בנוסף על כך, יש כאן היבט של בגרות ויכולת ניווט אישית שהיא קשה ומייסרת לאתאיסט. בעוד האתאיסט הינו בוגר יותר, חכם יותר, ונאלץ להתמודד באופן יומי עם שאלות של זהות אישית וחברתית, ולקבל החלטות באופן עצמאי. מהצד השני ישנו האדם הדתי המנווט על ידי חוקים, אדם דתי זה לא רק מקיים מצוות, אלא בעצם סוג של ילד החי בהתאם להוראות מלמעלה. זה נוח ונעים ואין שום צורך להתמודד עם החלטות קשות בחיים מידי יום.

פרידריך ניטש הכותב בספריו על הקשר בין אמונה לחולשת הרצון. ככל שאדם חלש יותר ועצמאי פחות כך גדל הצורך שמישהו ידריך את מחשבותיו ואת פעולותיו. אין הבדל בין אלים לבין שליטים אנושים. אדם שאין בכוחו לראות את עצמו כסמכות, זהו אדם שויתר על סמכותו ורצונו, באופן חלקי או מלא, לטובת רצונו של אחר. האדם המאמין (לאו דווקא דתי) הוא אדם חלש הזקוק למשענת. הדתות שואבות את עוצמתן מצורכם של בני אדם במסגרת סמכותית יציבה.

הדת מונעת את הצורך לחשוב באופן עצמאי ולקבל החלטות: כל החוקים נתונים ופשוט צריך להכיר אותם ובמקרה של ספק יש לשאול את הרב. החוקים מאוד ברורים: מה לומדים מה לובשים מה אוכלים ואיך, עם מי מדברים, עם מי מתחתנים, מה מותר ומה אסור.

האדם המאמין ישמח לספר איך הוא מסתמך על אלוהים ועל הדת, שיביאו לו תקווה, תכלית ואושר לחיים. ("הכל לטובה", "אלוהים נתן ואלוהים לקח", "הכול זה מלמעלה", "נסתרות דרכי האל") התלות הגדולה שלו בדת מראה כמה קשה להתנתק מהדת, לא רק שחיי החברה והמשפחה שלו משתנים מקצה לקצה, יש קושי עצום להתמודד עם העולם אחרי שינוי תפיסה שכזה. לעומת זאת, אם אדם חוזר בתשובה הוא לא צריך לפחד, יש מי שידריך אותו, יש הוראות וחוקים ברורים מה צריך לעשות.

הגורם הרביעי הוא הגורם החברתי. ככל שאתה נמצא בחברה מאמינה יותר, כך הקושי לצאת בשאלה גדול יותר. אדם יכול לפרק את משפתחו, לא לראות את ילדיו, לאבד קשרים עם חברים ומשפחה. הוא מוקיע את עצמו מהחברה שבה הוא חי. יכול להיווצר מצב של אנוסים, שבו האנשים מפחדים לחשוף את חוסר-אמונתם ולחיות תחת מסכה של אדם מאמין. מקרה אחד שאני מכיר באופן אישי, בו האדם הפסיק להאמין בגיל 21 אך הוא המשיך ללכת לישיבה במשך שלוש שנים עד שהכריז על עצמו כאתאיסט בפומבי.

"אם יש ברצונך לשכנע, עליך לפנות לתועלת יותר מאשר לתבונה."- בנג'מין פרנקלין

הלאום היהודי לעיתים מתקשר לדת היהודית ואתאיסטים ולא חסרים ערסים מפגרים שיקראו לנו נאצים, סמולנים (שגיאה מכוונת) ואפילו נוצרים.(אין לי מושג איך הראש שלהם עובד.

בנקודה זו ינסו לטעון המאמינים שמכיוון שחזרה בתשובה כרוכה בקיום מצוות וחוקים הרבה יותר קשה להתקרב לדת מאשר להתרחק ממנה.

אמנם יש הגבלות בדת שמפריעות לפעולה חופשית, כמו לאכול בשר וחלב("אני אלוהים, הישות הכול יכולה, כול יודעת, עצומה שבראה את היקום הזה! ומפריע לי שאתה רוצה לשתות שוקו עם השניצל !!"), אך כמו כל שינוי בחיים שלנו, קשה ככל שיהיה –אנחנו מסתגלים למצב. בני אדם שהפכו לנכים בעקבות תאונת דרכים אמנם יתעצבו נוכח התאונה אך בטווח הארוך הם יסתגלו למצב החדש, כל עוד אין דרדור במצבם, הם יחזרו לחיות חיים נורמאלים ומאושרים.

אלו שחוזרים בתשובה, או אפילו נולדו לתוך הדת ללא בחירתם האישית, יתרגלו בסופו של דבר להגבלות של הדת ויחשיבו אותן כהרגלים קבועים. לדעתי זאת אחת התכונות היפות שלנו כבני אדם, אנחנו מסתגלים למציאות הקשה ובסופו של דבר נחשיב אותה כדבר שבשגרה. אם  בבית ספר שלכם(נוכחי או לשעבר) יום אחד המנהלת מחליטה שעל כל התלמידים להיכנס לבית הספר אך ורק כאשר הם מחזיקים כרוב וטוסטר. מה תגיבו? תתנגדו. אבל זאת הייתה הנורמה בכל הבתי ספר בעולם? תקבלו את זה. בסוף מתרגלים להכל.

ואם נלך לדוגמא יותר ריאלית  ההנהלה תדרוש מדים או בגדים עם סמל הדבר עדין יעורר סערה בקרב התלמידים (קטנה יותר מאשר אלו שצריכים להביא כרוב וטוסטר) אבל גם כאן התלמידים יתרגלו למצב ויקבלו אותו כמו שהוא. כמובן שאין צורך לדבר על התלמידים שיכנסו לבית הספר רק לאחר שהחוק התחיל, הם יתנגדו אפילו פחות ויחשיבו את הדבר כנורמה של בית הספר.  

הרבה יותר קל לאמץ תפיסת עולם תומכת שמספקת תקווה מאשר ללכת אחרי האמת, שיכולה להיות מרה. וכמו שאמר קוהלת "," וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב". מבחינתי האמת המכוערת עדיפה על כל שקר מכוער.

מהי האמת  ?

לאנשים קטנים היא דבר מפחיד, היא זורעת אימה, כעס וקנאה. היא מרחיקה אותם מהאושר, מרחיקה אחד מהשני ומרחיקה אותם מעצמם. הם לא יודעים לקבל אותה, אלא אם הגיעו אליה לבד. לאחרים אסור לחשוף  אותם לאמת, הם יראו את זה כעלבון וביקורת, הם יכעסו, יכחשו ויישארו בשלהם. הם מקובעים. הם  יטילו ספק בכל דבר שהוא לא הדעה שלהם, רק כדי להישאר עם הדעה הנוחה. הם יעדיפו לשמוע דברי נחמה ולא את האמת המרה. הם לא ינסו להכיר את עצמם. ישפטו אחרים כדי לא לשפוט את עצמם. בורחים מעצמם, לא ישתנו, לשפוט אחרים גורם להם להרגיש טוב יותר. מאמינים שאם יכבו למישהו אחר את הנר, אז האור שלהם יהיה חזק יותר. הצביעות היא הדבר שמחזיק אותם ביחד, הם לא יגידו את האמת אחד לשני, כי הם פוחדים שיצטרכו להתמודד איתה בעצמם. הם יתקבצו ביחד ויגרמו אחד לשני להרגיש טוב יותר, ינחמו ויברחו שוב מהאמת. למה הם עושים את כל זה? כי זה סוג האנשים שהם. הם קטנים וחלשים, הם לא יודעם להתמודד עם האמת  .

ומה עם האנשים הגדולים  ?

לאנשים הגדולים האמת היא דבר עילאי, היא מביאה אושר. היא מקשרת בין האנשים, היא הגשר בניהם. היא הדרך היחידה לחיות. הדבר ששווה לחפש ולחקור. מה שצריך להבין. הם ירדפו אחריה, לפעמים באובססיה, כי היא הדבר שיעזור להם באמת. הם יתמודדו איתה. הם יסבלו בשבילה. הם  לא יפחדו ממנה, הם יקבלו ויאמצו אותה. היא תגרום להם לכאב ולסבל אבל לא לחרטה. הם יהיו שלמים עם עצמם. יודעים שעשו את כל מה שיכלו. יתמכו אחד בשני באמת, יעודדו אחד את השני על פי האמת ולא ינחמו כדי להביא הרגשה טובה. ירוממו אותך כשתצטרך אותם, יבינו אותך ויאהבו אותך, רק בגלל שהם מכירים את האמת. לא אכפת להם מה אנשים חושבים עליהם, הם ילכו עם האמת שלהם. היא תחזק ותחשל אותם, היא תפגע בהם ותהפוך אותם לענקים. האמת היא הדרך לאושר  .

בכולנו יש שני אנשים. אחד קטן ואחד גדול. בהתאם לחינוך שלנו ובהתאם לגנים שלנו כל אחד מהם חזק יותר או חלש פחות. אבל שניהם שם תמיד. זה היינג והיאנג שיש בכל אחד. לא טוב נגד רע, אלא גדול נגד קטן. הרבה יותר קל  להיות איש קטן, להאכיל אותו ולענות לצריכים שלו, הוא לא דורש הרבה. האתגר זה להיות איש גדול, להאמין בעצמך, להיות מוכן לסבול למען האמת במטרה. היא זאת שמאפשרת סובלנות והבנה לכאב של האחר. רק אלו שעברו כאב ולא ברחו ממנו יכולים לזהות אותו אצל אחרים. אז תעשו את זה. ישנאו אתכם, יקנאו בכם, יגידו שאתם סתומים, שקרנים, מתנשאים וסנובים. האנשים הקטנים לא יקבלו אתכם למה  ? Haters gonna hate.  הם מחפשים להוריד את הגדולה של אחרים כדי להראות פחות קטנים. הם מפחדים להיכשל, מנסים לגרום לכולם להיות כמוהם, מאמינים שככה ירגישו טוב עם עצמם. האמת היא החטא שלהם  .

האנשים הגדולים, לא כאלו. הם מחפשים אתגרים. שואפים להשתפר, ללמוד ולהתחזק. יש להם תשוקה ליצור ולחדש. הם ירימו אנשים אחרים, יעזרו להם ולעולם לא יורידו אותם למטה. הם לא יקנאו, הם יתמכו. כל עוד תהיו גדולים, יהיו אנשים קטנים שינסו להפיל אתכם 

אנחנו צריכים להתעלם מהם, למצוא את האנשים הגדולים ולהתחבר אליהם. אלו שיתמכו בנו לאורך כל הדרך, גם אם זאת הדרך לגיהינום. כדי למצוא את גן עדן אנחנו חייבים לבקר את השטן בדרך. הם יהיו שם בשבילנו. ידחפו אותנו קדימה שיהיה לנו קשה. ואנחנו נעשה להם אותו דבר. אלו החברים שלנו. אלו שאנחנו אוהבים הכי הרבה. אלו שמספרים להם את האמת על עצמנו ולא פוחדים שישפטו אותנו, הם יעזרו. הם יגידו את האמת גם אם היא תפגע בנו, כי אנחנו אנשים גדולים. אל תפחדו מאנשים הקטנים שנמצאים באמצע הדרך, הם נמצאים שמה כי לא הצליחו להגיע עד הסוף  . 

Be Great And Don't Give a Fuck

the complete gutie to not give a fuck- קישור

נ.ב

אם אתם קוראים את זה ומתעוררת בכם שנאה או כעס, זה האיש הקטן שבכם. ההוא שלא יודע לפרגן וחושב שכולם קטנים כמוהו. אל תיתנו לו לנצח.