||סיפורים בהמשכים||

הכנתי לכם פרק ממש ארוך :)
מקווה שתאהבו.....

היא קמה באיטיות והתמתחה במיטתה. היא התלבשה בזריזות בבגדים אופנתיים שנראו רק בטופ של מגזיני ׳ווג׳.

היא ירדה במדרגות הלולייניות למטבח כשהצליל היחיד שנשמע בביתה הוא הד הנקישות של נעלי האולסטאר הורודות שלה. 

היא לקחה את קופסת הקורנפלקס ולקחה חופן ממנו והכניסה לפיה, פתחה את המקרר ושפכה לפיה גם חלב והחלה ללעוס את הכל ביחד.

זאת הייתה ארוחת הבוקר הרגילה שלה. היא יצאה מהבית כשתיק אופנתי ויפה תלוי ברישול על כתפה, נעלה את הבית ונסעה לכיוון הביה״ס. 

החנייה מול השער הייתה נחשקת אך כמו בכל תיכון רק המקובלים יכולים לחנות בחמשת מקומות ה-VIP הללו. כל השאר נאלצו להתפשר על שאר החנייה שלרוב הייתה מלאה עד אפס מקום. 

המקום הכי מרכזי ב-VIP היה כרגיל ריק, שמור לכריס, והיא חנתה בו בנינוחות את מכונית הבוגאטי

השחורה והמבריקה שלה. כמה מבטי קנאה נשלחו לעברה אך כריס התעלמה מהם. זה לא היה
אכפת לה. היא נעצרה בפתח הביה״ס, לוקחת נשימה עמוקה ותוהה- למה כולם כ״כ
מתרגשים? השנה מתחילה ואיתה שיעורים, מבחנים, מורים, דרמות וטלנובלות למיניהם. מי
צריך את כל זה בחיים?

ובצעד בטוח נכנסה בשערי הביה״ס שולחת חיוך ידידותי לשומר שלדעתה יותר עדיף שישב בבית מול שעשועוני טלוויזיה כיאה לגילו המופלג.
כמה בנות כירכרו סביבה מחמיאות לה ״הלבוש שלך פשוט מהמם״ ״או מייג גוד!!

זה היה בעיתון ווג״ ״יואו! התמזל לך עם ההורים שלך״ ״בא לך נצא לקניון מתישהו״ היא
נחלצה מסבך הבנות המטרידות והקרציות הללו עם כמה משפטים חביבים שהשאירו אותן
מרוצות מכך שהתייחסה אליהן. 

והמשיכה אל תוך המבנה, מלווה בכמה מבטים של בנים שבחנו אותה מכף רגל ועד ראש. זה העביר בה צמרמורת ממש לא נעימה והיא האיצה את צעדיה כדי להימנע ממבטים נוספים. כריס תרה במבטה את מסדרון הביה״ס וראתה ילד נדחף לכיוון הלוקרים ודפי העבודה שלו נמחצו תחת רגליהם של הביריונים שלעגו לו.

היא הביטה בילד בחמלה והיא רצתה ללכת לנחם אותו, להגיד שלא ישים לב אליהם ולעזור
לו. אבל היא ידעה שאם מישהו יראה אותה זה הסוף לפופולריות שלה.
היא הרגישה שפוטה של המערכת, שכל מה שחשוב לה זה היא, היא ורק היא. 

אבל רק היא ידעה את האמת מאחורי זה, הרי הורים כביכול אין לה, חיים נורמלים אין לה ותשומת לב כמעט ואין לה.
כך שאת כך הצרכים האלה היא משיגה דרך הפופולריות שלה. וזה מחפר על הנחיתות שלה בעיני הוריה. 

הביריונים הלכו כבר לעבר פינת העישוןשלהם והיא אזרה אומץ וניגשה אל הילד, מתחילה לאסוף את דפיו. 

״את באמת לא צריכה״ הוא גמגם לעברה. מודע לכך שהילדה הכי יפה ומקובלת עליי אדמות עוזרת לו.
״זה בסדר, הם באמת מגעילים עד כדי צמרמורת״ השיבה לו בחיוך כנה ואמיתי ״כריס״ היא
הציגה את עצמה והושיטה לעברו את ידה ללחיצה ״כן. בטח. מי לא מכיר אותך״ הוא המשיך
לגמגם ובלי שמץ של ביטחון לחץ את ידה בחזרה תוהה איך היא יכולה לחשוב שהוא לא יודע
את שמה.

״ואתה קמרון. נכון?״ היא שאלה אותו בהיסוס מפחדת לטעות בשמו להיראות בפניו כאחת שלא מחשיבה אנשים כמוהו.
הוא פער את פיו ״איך ידעת?״ הוא שאל אותה בתמימות.
היא צחקה לעברו בידידות ״אתה לומד איתי היסטוריה, שכחת?״ היא המשיכה לצחקק והדביקה גם אותו ״לא חשבתי שתשימי לב אליי בכלל״ אמר לה בכנות והיא השפילה את מבטה ״מצטערת. לא התכוונתי שתחשוב ככה״ היא לה רע בפנים והיא הרגישה דקירה של אשמה מבפנים ״זה בסדר. השיעור הבא זה היסטוריה, את אממ..רוצה לבוא איתי״ הוא בקושי הוציא את המילים מהפה.
בכל זאת, לא בכל יום כריס פונה אליו, מתייחסת אליו, עוזרת לו ואפילו יודעת את שמו ומודעת לקיומו.

בדיוק 2 בנות יפות לא פחות מכריס ניגשו לעברה ומשכו אותה עוד לפני שהספיקה לענות לו, היא רק נפנפה לו וחייכה בהתנצלות. ״מה עשית איתו שם? את נורמלית?!?״ הג׳ינג׳ית התעצבנה.
״תרגיעי כבר! את לא מבינה שגם לחנונים יש רגשות. הם נחמדים ואני מבינה לגמרי את כריס! את לא ראית איך התעללו בו״ הילדה עם שיער הקליאופטרה והעור החיוור השיבה לה ברוגז.

באמצע כל המריבה הזאת עמדה כריס משחזרת את השיחה ״הלו, ילדה! מדברים אלייך!״ ליאן הג׳ינג׳ית התעצבנה עוד יותר.

״שאלנו אותך מה עשית עם החנון הזה?״ הסבירה לה מריאנה בקולה השליו והבטוח. ״הם פשוט דחפו אותו והציקו לו אז ניגשתי לעזור לו. את יודעות שילדים כמוהו חושבים שאני בכלל לא מודעת לקיומם גם אם הם יושבים לפניי בשיעור היסטוריה?!?! אני מרגישה ממש כלבה!״ כריס נאנחה בעצב.

״את גם לא אמורה לשים לב אליו! שכחת שאת היצור הכי מקובל בכדור הארץ?״ ליאן היתה נחמדה אבל התדמית שלה היתה חשובה לה מאוד ולמרות שהיא הבינה את כריס וגם הייתה ניגשת לעזור לקמרון היא תמיד חשבה מה אחרים יגידו לה.

״זאת זכותה לעזור למי שהיא רוצה. זה באמת מגעיל שאנחנו מתייחסות ככה אל אנשים״
מריאנה הציגה טיעון נגדי.

היא תמיד הייתה השלווה בחבורה שתמיד הרגיעה את הרוחות ודיברה בהיגיון. היא היתה בעלת לב רחב וזה מה שכריס אהבה בה.
היא הייתה כנה ואמיתית ותמיד הושיטה יד לעזרה.

״אני לא מתחרטת על מה שעשיתי ועכשיו ברשותכן אני צריכה לקחת ציוד היסטוריה מהלוקר״ ובכך כריס סיימה את הדיון לגבי קמרון. 

היא הוציאה את הציוד הנדרש מהלוקר והחטיפה מבט לעבר הקישוטים שעיטרו את הלוקר ונשארו עוד משנה שעברה, מראה קטנה עם מסגרת פרוותית ורודה, תמונה שלה עם ליאן ומריאנה, תמונות של כמה חתיכים ופרפרים
וקישוטים ורודים למיניהם.

היא נתקפה בחילה כשראתה את כל זה. היא שנאה ורוד! הסיבה היחידה שללוקר שלה יש סיגנון של ברבי זה כי ליאן אמרה שאנשים מציצים לפעמים והם חייבים לראות את ״לוקר החלומות״ כך היא כינתה את זה. 

כריס סגרה את דלת הלוקר ופניו של סם
הגיחו מימינה כשהוא נשען בנינוחות על הלוקרים ״מה קורה?״ הוא שאל אותה תוך ניסיון
פלירטוט שהיה ממיס את כל הבנות חוץ מכריס ״הכל טוב״ ענתה לו קצרות והתחילה ללכת
במהירות לכיוון כיתת ההיסטוריה,
״חכי. לאן את בורחת?״ שאל באותה נימה פלרטטנית ״לא מתחשק לי לאחר לשיעור הראשון השנה״ ענתה לו ברוגז מופגן
״לא חשבתי שאת מאלה שמתרגשות לקראת היום הראשון ללימודים״ ענה לה בטון מתפלא ומוכה תדהמה מזויפת. 
״תתפלא״ ונכנסה לכיתה בלי להביט פעם נוספת בסם. 

היא ראתה בקצה המרוחק אך הקדמי של הכיתה את קמרון מחייך אליה בביישנות, היא החזירה לו חיוך קטן והתיישבה מאחור באמצע. 

כמו בכל דבר בתיכון יש היררכיה, החנונים יושבים מקדימה ומקשיבים למורה בסקרנות מבחילה ולעומתם המקובלים תופסים את השורה האחרונה, צופים בכל המתרחש, לא ניראים לעיני המורה אך נראים לעיני כל הכיתה.
וגם מאחורה הייתה חלוקה ומקומה של כריס היה הכי אמצעי מהיותה הכי מקובלת.
כל שאר התלמידים שמנסים להיות מקובלים ללא הצלחה מתיישבים ברחבי הכיתה, מנסים להתרחק מהחנונים ולהיצמד לאחורה. 

כריס ישבה וצפתה בהתעניינות במתרחש, איך הם נראים כמו כיתה רגילה אך מבפנים אפשר להבחין בחלוקה המשמעותית של המקומות.הלוואי וזה היה אחרת. היא חשבה.
המקום לידה היה שמור לליאן שהחליטה להבריז. כמה צפוי. 

המורה נכנסה והמקום לידה נשאר ריק, אם היא היתה תלמידה רגילה היו חושבים שהיא פריקית ובגלל זה אף אחד לא רוצה לשבת לידה, אבל במקרה של כריס כולם חשבו איך הם מעבירים את עצמם לידה ומנצלים הזדמנות חד פעמית שכזו. 

המורה החלה בשיעור ״שנתכם השנייה בתיכון לא הולכת להיות קלה בכלל! השנה אתם הולכים לעבור את הפסיכומטרי ומטרתנו היא להכין אתכם כדי שתשיגו את הציונים הגבוהים ביותר״ בשלב זה נכנס סם לכיתה ותיקו הגזעי תלוי על כתף אחת והוא העביר יד אחת בשערו הקוצני שלמרות גווניו לא היה מחומצן. כל הבנות נמסו למראהו.

פתאטי. ״אדון ריד. יש לך תירוץ כלשהו לאיחורך?״
שאלה אותו המורה בקשיחות.
״לא גברת ריאן. איחרתי בידיעה מלאה והינני מוכן להשלכות של המעשה״ השיב לה בהתחכמות צינית אשר גרפה עימה ציחקוקים של בנות.
המורה לא הייתה מרוצה. ״שב ליד...״ היא חיפשה במבטה אחר מקום פנוי וכריס רצתה שהאדמה תבלע אותה.

״כריס״ הוא השלים את המורה ובלי אישור מוקדם נפנה להתיישב לידה בחיוך מנצח.
כריס הייתה בטוחה שהוא קשור בצורה כלשהית להיעדרותה של ליאן. 

״מזמן לא נפגשנו״ לחש לה בצורה שאמורה להיות מפתה.
לכריס כבר נמאס מהאובססיביות שלוכלפיה. 
״שנים״ החזירה לו בציניות והמשיכה לשרבט במחברתה. היה לה כישרון ציור יוצא דופן והיא יכלה בעזרת עיפרון אחד לייצר גוונים יפים של אפור שאף פעם לא נראו ולצייר כאילו זה צילום אמיתי בשחור לבן. 

סם עקב בסקרנות אחר כל תנועה של העיפרון של כריס, כריס הפנתה אליו מבט והוא התיק את עיניו ממנה במהירות, כשהוא מסמיק טיפה.
היא חשבה לרגע, אולי הוא לא באמת רוצה אותה בצורה שטחית כמו כל השאר, אולי הוא אדם מעניין שכדאי להתחבר אליו. 
הצלצול קטע את הרהוריה והיא פנתה לאסוף את הציוד שלה מחטיפה מבט לעבר סם. 

בהפסקת הבוקר שכל התלמידים הלכו לעבר המזנון, כריס פנתה לסיפריה. היא נהגה לבלות שם את רוב זמנה.
היא אהבה את הריח המשכר של הספרים, להעביר את אצבעה על פני הספרים ולדפדף בהם. גם לקרוא ולהיכנס לעולם אחר. לחיים של מישהו אחר ולהסתכל על טעויותיו והצלחותיו. להתעמק במישהו אחר שזה לא היא. 
לשכוח לרגע מהצרות שלה ולחוות משהו שנראה לה לשנייה מוחשי.
אבל אח״כ המציאות מכה בה והיא יודעת שהיא צריכה להיפרד מגיבור הספר ולהמשיך בחייה. 

היא תמיד תהתה איך- ״בספרים הכל נראה בסוף מושלם ואני רוצה שזה יקרה בחיים האמיתיים, אבל זה פשוט לא קורה, והמציאות מכה בך פעם אחר פעם, מראה לך שהחיים שלך לא יהיו כמו של גיבור הסיפור. אתה לא תצא הכי מוכשר, עם אהבה ומעריצים ולא תגיע לגדולות אלא סתם תישאר אתה עם הצרות הבלתי נפתרות שלך״ הקול שקטע את רצף מחשבתה אבל אמר בדיוק את מה שהיא חשבה.

 מילה במילה. היא הסתובבה כלפי הדובר וראתה שם את סם.

היא הופתעה שהוא יכול להשתמש במילים עמוקות כאלה ולהבין את ההתפלספות היומיומית שלה. זה היה סם אחר. 
״מה אתה עושה כאן?״ זה הדבר היחידי שהיא הצליחה לפלוט.
״סתם. כולם במזנון עם הרכילויות שלהם ו..״ הוא הפסיק. מתחרט שבכלל התחיל לדבר.
כריס הסתכלה עליו במבט שואל, מצפה להמשך.

הוא הניד בראשו לשלילה והתיישב לידה.
״מה את קוראת?״ ולראשונה לא היה בו שמץ מהטון המפלרטט והיהיר.

זאת כבר הפעם השנייה היום שהיא מופתעת ממנו.
״סתם. על ילד וילדה שאוהבים אחד את השני אבל לא מסוגלים להגיד את זה, והחיים
שלהם קשים מידי וכל אחד הולך למקום שונה והם מנסים לשמור על קשר אבל חברות בשלט רחוק לא מצליחה להם וכל אחד הלך בדרכו והם לא נפגשו יותר ולמרות שלא שכחו אחד את השני הם לא טרחו לחפש ובנו לעצמם כבר משפחות״ על פניהם הייתה הבעת עצב, והיה נראה כאילו סם מהרהר במשהו ומבט רציני ושליו הופיע על פניו ״על מה אתה חושב?״ כריס שאלה אותו בעדינות.

״מה היה קורה אם הם היו נפגשים אחרי שהקימו כבר משפחה. מה הם היו אומרים זה לזה?״ לסם היו עוד הרבה תהיות בנוגע לפגישה אך הוא שמר אותן לעצמו.
בעצם הוא פחד להיראות חנוני מידי בפניה ושהיא תירתע ממנו, הוא לבש על עצמו בחזרה את מסכת היהירות, השחצנות והביטחון המופרז שהמיס את כל הבנות.

פניה של כריס התעוותו קלות והיא אזרה אומץ ושאלה ״מה קרה? למה שנייה אחת אתה אמיתי וטוב ואחרי זה אתה חוזר להיות שחצן?״ הוא הסתכל עליה במבט מבולבל.
יש מצב שהיא מחבבת אותי כמו שאני?
אולי אני לא צריך להיות לידה רדוד כמו תמיד? סם תהה בינו לבין עצמו ״אני לא יודע
מה ההבדל בין מה שהייתי למה שאני עכשיו. אני תמיד אותו הדבר״ הוא החליט על התשובה האופיינית לו. 
הוא לא היה מוכן לחשוף את עצמו בפני אף אחת.
זה לא נגמר טוב בפעם הקודמת. 

כריס הסתכלה עליו בעודו מתרחק ממנה במבט עצוב וכנוע, מתמודדת עם העובדות שהמציאות הציבה בפניה. 
המשך היום נראה כאילו מחוגי הדקות לא רצו לזוז וכל הזמן סם נמנע מלהביט בה. מוזר. כריס חשבה. 
כאילו נמצאות בו 2 דמויות שמתחלפות ונלחמות אחת בשנייה. 

היא רצתה להיות פסיכולוגית כשתגדל, זה תמיד עניין אותה מה מסתתר מאחורי אנשים, מה מציק להם. ותמיד כשהיא התבוננה בצרות של אחרים, שלה נראו פחות מאיימות.
היא ידעה להקשיב ולהפנים כל מילה, זה היה כמו סיפור בשבילה, עולם אחר שהיא נשאבת אליו. 

היא הגיעה הבייתה, המפתח השמיעה קליק בדלת והיא נכנסה, הבית היה שומם כמו שהיה בבוקר. רק נקי יותר, כי העוזרת הייתה פה. 
בסיפורים שהיא קראה, אם ההורים היו נעדרים להרבה זמן הם היו משאירים פתק על המקרר, כריס אפילו לא בדקה כי ידעה שהוריה חיים את החיים שלהם- והיא לא כלולה בהם. 

היא הכינה לעצמה שניצל עם אורז, הדליקה טלוויזיה והתיישבה מולה עם האוכל. דפיקה הססנית נשמעה בדלת וכריס מיהרה לפתוח, ובפתח עמד לא אחר מאשר קמרון. 

״אני אממ..״ הוא עוד פעם גימגם וגירד את צווארו בבושה מסויימת ״כנס, שהקור לא ייכנס הביתה״ כריס לפתע חייכה ויצאה מהמצב הדיכאוני שלה. 
מה יש בו שגורם לי לזרוח ולשמוח. כריס חשבה בזמן שהוא פנה לעבר הסלון, בוחן כל פינה. ״וואו״ נפלט מפיו. ״כן, הורים טחונים ובית ענקי בקנה מידה אסטרונומי״ כריס השיבה לו בציניות מובהקת ובאדישות. 

״המון אנשים היו מתחלפים איתך, את יודעת״ הוא פחד להתווכח איתה אבל בכל זאת אמר את שעל ליבו.
״אני מצידי הייתי מתחלפת עם קבצן הומלס״ וכריס פנתה בחזרה לטלוויזיה מחווה בידה על המקום לידה ״רוצה משהו לאכול?״ שאלה אותו ולא רק מתוך נימוס. ״אממ..לא תודה״ אבל היא שמעה שבטנו של קמרון מקרקרת.

״בוא נבהיר משהו אחד, אתה לא מתבייש ממני או פוחד או מגמגם לידי. ברור?״ אמרה לו בעודה הולכת למטבח להכין לו גם לאכול ״טוב״ ענה קצרות. 
ופנה לעזור לה במטבח בביטחון. ״רואה? עכשיו אתה נראה כמו בן אדם. עם ביטחון״ כריס ציחקקה. 
״לגמרי, תיזהרי לא לחתוך את עצמך״ קמרון הזהיר אותה, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. 

נקודה של דם החלה להתרחב על אצבעה וקמרון מיהר לקחת את ידה ולשים מתחת למים קרים. 
למרות המים הקפואים כריס הרגישה בחמימותה של ידו של קמרון והיא לא יכלה להכחיש שזה גם היה נעים לה במקום כלשהו. 

הוא עזב אותה לשניה והלך להביא פלסטר, בזמן הזה הדם חזר והיא לקחה את האצבע אל פיה, קמרון מיהר להוציא את אצבעה מפיה, ולעטוף אותה בפלסטר. 

הוא עשה את זה בעדינות, כאילו האצבע יכולה להישבר תחת מגעו. כריס עקבה אחר כל פעולותיו, מוקסמת למרות שהוא רק חבש את האצבע שלה.
״תודה״ היא לחשה לו.
״כדאי שנזמין פשוט פיצה״ הוא צחק.

הם ישבו בסלון ואכלו פיצה, צוחקים ומפטפטים על העולם. 
כריס גילתה שקמרון הוא בן אדם מדליק וממש טוב, שהוא מתעניין בפילוסופיה של העולם. הוא המליץ לה גם על כמה ספרים שנשמעו מעניינים מאוד. 

קמרון גילה עליה שהיא בן אדם עמוק ולא רדוד כמו שהוא חשב, שיש להם תחומי עניין משותפים והיא ממש לא ׳כלבה׳ כמו שחבריו כינו אותה.
אבל מה שהמשיך להציק לו זה העניין עם הוריה ״ההורים שלך צריכים לחזורבקרוב?״ הוא ניסה לדלות ממנה פרטים. ״לא!״ היא אמרה בהחלטיות ולקמרון היה ניראה שיש שמץ של עצב בקולה. 

״טוב..״ הוא החליט לרדת מהנושא ״את רוצה אולי שאני אאסוף אותך מחר לביה״ס?״ קמרון שאל בהיסוס, מפחד לקבל תשובה שלילית.
״ברור! בכיף.״ ואחרי שנייה של מחשבה ״אבל אין לך מקום טוב בחניה, אולי כדאי שניסע במכונית שלי״ כריס לא הייתה בטוחה לגבי מחר, כי זה יהרוס את התדמית שלה.
היא לא אמורה להסתובב עם ילדים כמוהו. אבל היא כ״כ רצתה ללכת איתו, היא נהנתה בחברתו ורצתה לבלות איתו כמה שיותר. 

קמרון שהבחין בשתיקתה הפתאומית הוסיף ״יודעת מה? לא משנה. אני במילא אוהב ליסוע באוטובוס״ הוא היה עצוב וכריס ראתה את העצב נשקף מעיניו.
היא למדה מספרים איך אפשר לראות על מה הבן אדם באמת חושב רק עפ״י עיניו. 

״לא. תראה..״ היא לקחה את ידו בזמן שהוא התיישב מולה בספה ״אני רוצה ליסוע איתך. באמת. וזאת לא אמורה להיות בעיה.״ ואחרי שכריס שקלה את המילים ״ואני יותר מאהנה בחברתך. והשאר יכולים לקפוץ לי.״ והיא חייכה חיוך מנצח ומוחץ שגרם לליבו של קמרון לפרפר טיפה, חיוך מדבק כזה שהשרה אווריה טובה בכל הבית. 

בבוקר שלמחרת המרץ דבק בכריס, היא התארגנה מהר מתמיד והקפידה על הלבוש, שלא רק יהיה אופנתי אלא גם עפ״י טעמה האישי.
היא סידרה את שיערה בקפידה ושמה יותר מידי בושם. 
היא יצאה מהבית, רוצה כבר לראות את קמרון, שמסתבר גר 2 בתים לידה. 
היא חיכתה בחנייה של ביתה, עברו 10 דקות מהזמן שקבעו והוא לא הופיע, כריס החלה לצעוד לכיוון ביתו.  
היא חיכתה למטה עוד רבע שעה, אבל לא היה שום זכר לקמרון. 
היא חיכתה עוד 10 דקות אבל הוא לא הופיעה והעובדה הקשה והמרה הופיעה לנגד עיניה, מסתבר שגם לכריסטינה גוליבר יכולים להבריז. זה כאב לה. מאוד.