מקווה שתאהבו...
ותגיבו, תבקרו לטובה או לרעה כי הדעה שלכם מאוד חשובה לי ♥
וזה יכול לעזור לי בתחרות :)
ורק שתדעו שהפרק השלישי בהכנות.... ;)
ואפשר עדיין להגיב לפרק השני.. אני חולה על התגובות שלכם ♥
היא תרה את האולם שנראה גדול פי 2 מבדרך כלל.
היא לא מצאה אותו בשום מקום וזה הוציא אותה מדעתה.
למרות שכולם עטו מסכות היא הכירה אותו טוב מידי, היא ידעה באיזה מסיכה יבחר ואיך יראה בחליפה המהודרת.
נערה כחושה ודקיקה צדה את עינה כאשר היא עולה במדרגות לקומה השנייה.
אליזבת התפטתה לעלות אף היא, לבדוק אם הוא שם אך עצרה בעדה.
ולמרות מלחמתה ברגליים שלה, הרצון גבר עליה והיא מצאה את עצמה עולה במדרגות המסולסלות והמפוארות.
בנסיבות אחרות היא הייתה מוקסמת מהמראה ומעיצוב הפנים של הבית, זה הרי התחום שהתמחתה בו.
אבל כרגע לא היה לה מקום פנוי לזה בראשה, היא הייתה ממוקדת במטרתה והבטיחה לעצמה לא לפשל הפעם. אחרת הבוס יכעס.
היא עברה דלת דלת. מתוכן נשמעו רעשים די גסים שהרסו את האווירה הנעימה באחוזה, מה היא כבר יכלה לעשות? אלה בני נוער מלאי הורמונים.
מערבולת תקפה לפתע את בטנה ואליזבת התכווצה מכאבים, אוי לא.
היא קיוותה בליבה שבדיקת ההריון שגויה.
היא הבינה שכעת היא נמצאת בפלונטר יותר מידי מסובך.
היא אמורה להרוג אותו כהוראת הבוס אבל הוא אבי תינוקה.
דמעות החלו לזלוג בעיניה והיא התיישבה על הרצפה כשגבה נשען על הקיר.
היא שמחה באותו רגע שהמסכה על פניה, הסתירה את זהותה ויחד עם זאת גם את רגשותיה.
הוא היה האדם היחידי שהעריך אותה והבין את צרותיה וכעת גם הוא ייעלם. כמו כל השאר.
צל גדול נחת על אליזבת ו..הוא עמד שם עם יד אלגנטית מושטת כלפיה בעזרה.
היא לקחה את כף ידו החמימה והסתכלה אל תוך עיניו, יכלו לזהות אותם מבעד לכל מסכה.
״אני מכיר אותך, הלא כן?״ הוא פתח בשיחה.
״חוששני שלא״ אליזבת מיהרה להכחיש, פן יגלה את זהותה.
״וגם הקול מוכר לי״ הוא הוסיף בערמומיות ״אין עוד קול כזה בכל תבל!״
ידו הושטה במהירות והורידה מפני אליזבת את המסכה.
כעת הוא ראה את תווי פניה היפים והרכים בבירור, ״זאת את״ הוא ציין עובדה משמחת.
היא הרכינה את ראשה ״עכשיו תורך להראות את עצמך״ היא כבר ידעה מי יתגלה מאחורי המסכה, אבל שניהם שיחקו משחק.
היא ידעה שברגע הראשון שתוכל היא צריכה לנעוץ בו את הסכין שמוסתרת בשמלתה.
הוא הוביל אותה לחצר תחת אור ירח מלא שגרם למסכתו לנצוץ.
הוא כבר החל להוריד את המסכה לאט לאט, אך לפתע נעצר.
אחז בפניה של אליזבת, כמו שמחזיקים חרסינה, ונשק לשפתיה בעדינות ובתשוקתיות.
לשונותיהם מצאו זה את זו ונסחפו למערבולת של רגשות.
אבל כל זה נקטע כאשר זעקה חנוקה נשמעה מפיה של אליזבת, היא כמעט נפלה ארצה אך ידיו אחזו בה בחוזקה.
והוא פשוט בכה. ״ליז שלי! אני מצטער! ליז!״ הוא התחרט על המעשה, וההחלטה כבר לא נראתה לו הגיונית כבעבר.
הוא הוריד מפניו את המסכה השחורה עם קווי המתיאר הכסופים.
ופניו נגלו לאור הירח.
זה היה הדבר האחרון שאליזבת ראתה לפני שהמסכה שלה נשמטה מידה ורוחה עלתה השמימה.
♥♥♥
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: