נסעתי לסיור באוניברסיטה העברית בירושלים עם הבית ספר.
אני אוהבת אוניבסיטאות, מאוד!
זה היה בהחלט מרגש, כי..
החלום שלי זה ללמוד רפואה, באוניברסיטה העברית.
להיות שם, לראות את כל הסטודנטים שמסתובבים, לראות את המעבדות, עשה לי כל כך חשק כבר להתחיל ללמוד!
אחר כך הלכנו כל הכיתה לבאולינג.
היה כל כך כיף!
איך הפצצתי שם!
ניצחתי במסלול שלי, והיה לי את הניקוד הכי גבוה מכל הכיתה
זה ממש מצחיק, כי אני לא ממש טובה בדרך כלל.
אבל הנהדרות של היום הזה לא רק בגלל זה, זה חלק עיקרי בה.
היום זאת היתה הפעם הראשונה בה הרגשתי שאני חלק מהכיתה הזאת (שאני כבר שנה שלישית בה).
הרגשתי שאני יודעת בדיוק מה המקום שלי, מי החברות שלי.
אחרי כל כך הרבה זמן בו לא הרגשתי שאני קשורה, הרגשתי בחוץ, אני סוף סוף מרגישה מעט שייכות.
זה הרגיש כל כך טוב!
כל היום דיברתי בווטסאפ עם ה"ידיד" שלי, שיחה כזאת מטומטמת עוד לא היתה לי איתו.
ברגעים כאלה אני פשוט לא מבינה למה אני מדברת איתו.
יש הודעות שהוא שולח, שכשאני קוראת אותן- אני פשוט לא מבינה מה הוא רוצה מהחיים שלי.
זה עניין מסובך ממש, כל הקטע איתו.
אנחנו מדברים כבר קצת יותר מחצי שנה, הוא לא גר ביישוב שלי, הכרתי אותו בדרך קצת.. מפוקפקת (:
הכרתי אותו באינטרנט. (ממש לא באתר הכרויות או משהו חח)
פגשתי אותו פעמיים, הפעם הראשונה היתה נחמדה, אבל הפעם השניה ממש לא היתה מוצלחת.
דיברנו בערך 3 חודשים, שיחות שטותיות, אף פעם לא היתה לנו שיחה עמוקה ורצינית, עד שהגיע הרגע לשיחת יחסינו לאן.
עשינו אותה בווטסאפ כי ככה אנחנו, מדברים בווטסאפ כל החיים, בטלפון לעיתים דיי רחוקות.
שנינו ביישנים, הוא יותר ממני, מה שיוצר מצב בו אני צריכה להיות ה"מובילה" של השיחה, דבר שאני לא כל כך טובה בו וממש לא אוהבת.
הוא מאוד אוהב להתחמק, מאוד אוהב למתוח, ואף פעם לא אומר דברים בישירות.
בסופו של דבר, אחרי התחמקויות בלתי פוסקות שלו מהנושא, למרות שהוא כביכול יזם את השיחה, הוא התוודה שהוא בקטע שלי, שהוא רוצה שנהיה יותר מסתם ידידים. לא יודעת למה, אבל הסכמתי.
היינו חברים שבועיים, עד שהבנתי כמה מפגר העניין הזה- נשארנו בדיוק אותו דבר כמו שהיינו.
אני חושבת שכשהיחסים הם יותר מידידים זה חייב להתבטא בצורה כלשהי, אם בשיחות עמוקות, במגע (במקרה הזה לא רלוונטי, שומרי נגיעה ), זה חייב לבוא לידי ביטוי.
ואני בכלל לא הרגשתי ביטוי לזה, הוא אמר שהוא בקטע שלי, אבל לא הראה את זה בכלל.
אז דיברתי איתו על זה, והחלטנו לא להגדיר את הקשר, לא חברים ולא ידידים (שזו סתם מילה פלצנית חח).
היינו ככה עוד חודשיים בערך, עד הפגישה השניה שלנו שבה לא ממש נהנתי.
נפגשנו בלונה פארק (זה היה החלום שלי ללכת לדייט בלונה פארק, כנראה שהייתי צריכה לחכות לאחד המתאים), קצת ילדותי- אבל אני מאוד אוהבת. מהר מאוד מיצינו, לא כיף ללכת ללונה פארק עם מישהו שכל השיחות איתו זה- היי איזה צחוקים שהילד הזה ככה צורח! איזה צחוקים- תראי איזה מפגר הוא!.. פשוט לא היה לי כיף.
שאר הפגישה היתה חסרת טעם לחלוטין, פשוט טיילנו בתחנה מרכזית.. היה משעמם מאוד.
בפגישה הזאת הגעתי למסקנה- אני לא נמשכת אליו. בכלל. וגם- אני חייבת לעשות איתו עוד פעם שיחה רצינית על זה. אני לא יכולה להמשיך בצורה כזאת, שזה לא מוגדר. זה מחרפן אותי!
המשכנו לדבר עוד חודש, שיחות לא משהו.
ואז יזמתי את השיחה, אמרתי לו שאני לא יכולה להמשיך ככה, שאנחנו חייבים לדבר על זה.
שאלתי אותו מה הוא חושב על זה, והוא התוודה בפני (לא ממש וידוי, יותר תשובה לשאלה ישירה שלי) שהוא אוהב אותי. ובנוסף, הוא רוצה קשר יותר.
לא ידעתי מה לעשות, אני לא נמשכת אליו! אבל מסתבר שהוא אוהב אותי.
החלטתי להגיד לו מה אני באמת חושבת. אמרתי לו שאני לא חושבת שאנחנו חברים, השיחות שלנו נורא שטותיות, ומאולצות. הוא אף פעם לא יתקשר אלי כי הוא רוצה לדבר איתי, אנחנו נקבע בווטסאפ מתי נדבר, כאילו זה איזו פגישה ממשלתית.
אמרתי שאני לא בקטע, שאני רוצה שנגדיר בתור ידידים. השארתי לו 2 אפשרויות- או שמפסיקים לדבר, או שמגדירים בתור ידידים.
בלית ברירה הוא הסכים שנהיה ידידים (למרות שזאת מילה פלצנית רצח, עדיף באנגלית: friend)
וככה אנחנו עכשיו, ידידים, אבל אותו מצב מוזר.
לא דיברנו בטלפון מאז, אני הבהרתי לו שאני לא רוצה שנקבע מראש, אני רוצה שהוא יתקשר סתם כי בא לו לדבר איתי. אבל הוא לא התקשר.
אנחנו עדיין מדברים כל היום. וזה קשה לי, קשה לי עם השיחות השטותיות האלה.
אני חושבת שהוא חושב שאנחנו חברים, למרות שהבהרתי לו שאני לא רוצה. ככה זה מרגיש לי.
הוא כל הזמן רומז את זה בין השורות.
מצד אחד אני כן אוהבת לדבר איתו, אבל מצד שני- כבר דיי נמאס לי מהשיחות המפגרות האלה..
אני לא ממש טובה בדיבורים, בגלל זה אני אוהבת לכתוב.
אחת מהשאיפות שלי שלי היא להיות מאושרת ושמחה, הייתי מאוד רוצה שזה היה חלק גדול מחיי, אך יש דברים שמשתלטים על החיים שלי, דברים שגורמים לשמחה להידחק לצד וגורמים לי להרגיש קצת חנוקה.
אין לי איזה סיפור טראגי לספר,
מי שיסתכל עלי מבחוץ בדרך כלל יחשוב שזכיתי בחיים מושלמים, יש לי משפחה מושלמת, אומרים שאני גאונה (אני לא חושבת ככה)
אבל מבפנים? מושלמת? לא ממש.
קוראים לי שחר,
אני בת 15 ו9 חודשים, שביעיסטית (כיתה י"א)
כן, אני קטנה, כשהייתי בכיתה ד' החליטו להקפיץ אותי כיתה, אז באמצע כיתה ד' עברתי לכיתה ה'.
גרה ביישוב בדרום ארצנו הקטנה
דתיה מבטן ומלידה, לא קיצונית- מה שנקרא כיפה סרוגה.
לומדת בבית ספר קטן ונחמד, רק בנות, אולפנה רק בלי פנימיה.
מדריכה (יש אומרים מסורה מאוד) בבני עקיבא- תנועת הנוער שבה גדלתי.
עד גיל 10 הייתי בת יחידה (לא כל כך כיף כמו שזה נשמע), ואז אימצנו את אחותי הקטנה שקטנה ממני ב-10 שנים בדיוק (אפילו אותו תאריך יומולדת), אחרי שנתיים וחצי נולד אחי הקטן.
אפשר להגיד שהחברים שלי מתחלקים ל 2 קבוצות (עד כמה עצוב שזה נשמע) - החברים מהיישוב שאותם אני זוכה לראות רק פעם בשבוע בקושי, והחברות מהכיתה (אני היחידה מהיישוב שהלכה לבצפר הזה, אספר בהמשך) שאיתן אני כביכול כל היום, אבל תכלס? אני לא.
יש לי מישהו, ידיד או קצת יותר או.. בקיצור זה מסובך :) (כן, למרות שאני דתיה) גם על זה אספר בהמשך.
כל חיי, העמוסים ביותר, סובבים סביב הלימודים, והסניף (ככה קוראים אצלנו לבני עקיבא, כמו שבט אצל הצופים)
בין לבין אני אמורה גם לנגן קצת, חליל צד בהתמחות וגיטרה בתור תחביב, בתכלס? לא קורה.
אני פשוט רצה ממקום למקום, קמה ב6:00, ב7:00 אני כבר מחכה להסעה, 8:00 מתחילה לימודים, מגיעה חזרה הביתה ב18:00 במקרה הטוב, לומדת למבחן כלשהו ו/או עושה פעולה לחניכים ומסיימת את זה בסביבות 23:00.
אני מרגישה שאני טובעת, שאין לי אפילו שניה לעצמי, לשבת, להרגע קצת, לחשוב קצת מעבר ללימודים.
אני רוצה שהבלוג הזה יהיה תירוץ לשבת קצת ולכתוב.
ואני אשמח גם להכיר אנשים חדשים, לצאת קצת מהבועה שאני חיה בה :)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
), זה חייב לבוא לידי ביטוי. 
