כתיבה לנשמה

אני של פעם הייתה כובשת יעדים ומטרות ולא רואה בעיניים. הייתה כותבת שקשה ומפרקת את העצב לחלקים ולפיסות, מתבוננת בו וממשיכה הלאה.

אני של היום מסמנת יעדים ומטרות, הולכת במסלול עקום שלא כולל את מה שהיא תיכננה ואז נכנסת לתוך מעגל של הלקאה עצמית על זה שמה שרציתי שיקרה - לא קורה.

אני של היום למדה לשחרר ולמדה להיות חומלת עם עצמה. לא להעיק על עצמה עם כל כך הרבה דברים בבת אחת. זה מה שאני אומרת לעצמי, אבל האם זה מה שנכון?

בפועל הלכתי ללמוד תואר כפול ב2 פקלוטות תובעניות למדי, ממשיכה לשמור קשר עם המון חברים, מנסה לתפוס הכל ולא תופסת כלום...מרגישה שכל חלומות העבר שלי מקוננים בי וכועסים עליי על זה שאני לא לוקחת אותם להווה.

בעצם אני כן לוקחת אותם להווה, רק שבאופן מעשי אני לא עושה איתם כלום.

יש לי רגעים שאני פורחת, אני נכנסת ללופ של עשייה ואני זורחת מבפנים. אני עייפה ומותשת פיזית אבל אני מספיקה הרבה ואני מרוצה מעצמי.

אבל אלו רגעים, תקופות קצרות וזה עובר, זה חולף.

כשמגיעה עצבות אני שוקעת בה ונותנת לה לעטוף אותי חזק, כמו שמיכת פוך עבה וענקית שאתה מסתבך בה וצריך להתאמץ כדי לצאת. פשוט לא מצליחה לצאת, פשוט מאבדת חשק וטעם להרביץ חזק, קשה לי להתאמץ לאורך זמן וקשה לי להשקיע לאורך זמן.

מרגישה שהאור שבתוכי כבה ושאני לא יודעת איך להדליק אותו.

היחידים האמיתיים שאני בנוכחות, לא חושבת על כלום ומתרכזת באמת בעשייה אלו הרגעים שאני עושה ספורט. שם אני מתחברת לגוף שלי ונוכחת לגמרי בתרגיל, בריצה, בנשימה, בתנועה.

וגם כשאני עם חברים שאני אוהבת ממש. כאלו שאין לי עליהם מטענים ורגשות מודחקים, כשאני עם אלו (על אף שאני אוהבת מאוד) הרבה פעמים אני מרגישה לא בנוח ולא הכי אני. וזה מסיט אותי ואת המחשבות שלי למקומות אחרים.

כשאני מסתכלת על זה במבט רציונלי אני אומרת לעצמי - תראי אותך! הכל זוטות! הכל הבל הבלים.

את עושה את התואר שחלמת עליו, התחברת מהר לחברייך לתואר כי נפלת על אנשים מדהימים ומטריפים! תראי מה הולך בקבוצת ווידויים לאף אחד אין חברים באוניבסיטה הרשעית הזו!

את עושה יוגה כל בוקר(כן פאקינג כל בוקר). את הולכת לחדר הכושר לפחות שלוש פעמים בשבוע.

את אף פעם לא מפגרת מאחור במטלות, את צלחת את תקופת המבחנים בלי שנתת את כל כולך אפילו.

את בקשר עם רוב חברייך בכל העומס המטריף הזה. אפילו חזרת לקרוא ספר לפני השינה.

מידי פעם את גם כותבת שירים! כן כן!

והכי חשוב-

את בריאה, את נושמת, את רואה, את שומעת, את הולכת - תגידי תודה לקיום, להוויה, איזה כיף!

אז אני אומרת את עצמי ולפעמים אני עוצמת עיינים ונושאת תפילה ואומרת תודה לבריאה על כל מה שהיא נתנה לי ועל זה שאני אני ועל זה שאני אהובה ושיש בחיים כיף ומוזיקה ורגעים של שלווה טהורה ובעיקר - שהכל תמיד כאן.

אבל לפעמים זה מרגיש כמו זיוף גמור. כי אני אומרת ואני נושמת ואני מאמינה, אני מסיימת את המדיטציה/יוגה וכולי שמחה ומלבלבלת. קופצת לנשק את החבר שלי ומפזרת אנרגיות חיוביות. אבל אז היום שלי ממשיך והכל מתמוטט כמו מגדל קלפים.

אני מרגישה שאין לי סדר או וודאות בחיים. אני מרגישה בבלגן שלם. אני מרגישה שאני רודפת אחרי הזנב של עצמי.

מרגישה שאני כלואה במבוך הרגשות שלי שמתעתע ומבלבל אותי כל פעם מחדש ולא נותן לי לנשום כמו שצריך, שלא משנה כבר כמה מדיטציות אעשה וכמה טוב לי באופן פרופרציונלי - בנפשי, בתוכי - לא טוב לי.

אני מרגישה שמשהו בי תקוע ושמשהו בי התעקם. כשהייתי אומרת את זה לחברה שלי מור, כל פעם היא הייתה אומרת לי שאני ממש לא דפוקה, שאני מדהימה ושאני צריכה להפסיק לחשוב ככה. אני יודעת שזה איזה משהו כזה שחברים אומרים עלייך, שאתה מדהים ושאתה טוב. אבל מור היא לא כל אחד והיא לא אומרת את זה ממקום של מחמאה והתחנפות, היא אומרת את זה כי היא באמת חושבת את זה. בכנות אמיתית של - הכל טוב איתך DUDE. אבל האמת שמור, כולם דפוקים אז אני לא מבינה למה התכוונת????

בכל אופן, כל פעם שהיא הייתה אומרת את זה, היא הייתה מכניסה אותי לפרופרציות - הייתי מתפקחת ומבינה ש-אני לא דפוקה.

אבל זה לא עוזר, זה תמיד מגיעה לאותה נקודה שאני שוב מרגישה ככה.

מרגישה כאילו כל כובד משקל העולם עליי כזה. אין לזה שום סיבה פשוט הרבה ימים זה כך.

לפני כמה ימים גוללתי באינסטגרם ונתקלתי בפוסט של אומנית רחוב שאני עוקבת אחריה כבר שנים. היא העלתה תמונה שלה מהופעה ברחוב ודיברה על הקשיים באורח חיים שלה, כמה קשה לסגור את החודש בתל אביב וכמה היא צריכה להמציא את עצמה מחדש. היא סיימה בזה שלפעמים היא עושה זום אאוט ונזכרת בזה שאנחנו רק גרגיר חול בתוך יקום ענק! שפאק איט! אנחנו נלך מפה מאוד מהר ומה שחשוב הוא שנהנה ממה שאנחנו עושים.

כמה שאת צודקת. מה זה משנה מה יהיה?

בסוף צריך לאהוב את ההווה. החיים שלך הם לא בחופשת סמסטר וגם לא כשהתואר יגמר. החיים שלך זה עכשיו.

תמיד ידעתי להוציא את המיטב מכל סיטואציה, גם כשהרגשתי עצובה ומתוסבכת, כבשתי מטרות וידעתי לחיות טוב.

עכשיו אני מרגישה שלולית, יש רגעים שאני מתמצקת ומתהלכת רגיל- אבל מהר מאוד השמש ממיסה אותי ואני הופכת לשלולית שזולגת על פני המדרכה, בלי שליטה אמיתית על יכולת הפיזור שלה.

מה הפואנטה????? אין פואנטה אמיתית - תרקדו.

אני סתם מחפשת פורקן.

אני רוצה טיפול אמיתי.

שבוע הבא אני מתחילה תהליך של פרחי באך.

אחרי שהיססתי והתלבטתי והתחבטתי הבנתי שאני לא יכולה לחכות שיחזור אליי הייעוץ הפסיכולוגי של האוניברסיטה ושאם אני יכולה לבזבז כסף על בירות וסמים אז אני יכולה לבזבז 500 שקל בחודש על טיפול נפשי.

אני יודעת את הדרך, אבל כנראה שאני צריכה שמישהו יעזור לי לעלות עליה.

מה אני רוצה?

1. אני רוצה להפסיק להתעסק באופן אובססיבי במה היה ובמה יהיה.

כלומר, מה עשיתי לא בסדר אתמול, שלשום או שנה שעברה. ובמה אני צריכה לעשות עוד חמש דקות, עוד שעתיים ועוד שבוע.

2. מכאן מגיע הדבר המתבקש שמגיע לו מקום משל עצמו - אני רוצה לחיות את העכשיו וכמה שיותר.

לחיות את העכשיו באמצעות עשיה. לא לרחף בעכשיו ולאבד את עצמי מבלי לשים לב. אלא פשוט לטבוע בעשייה אמיתית שתמלא אותי.

3. אני רוצה לתת ליצירה ולאומנות מקום אמיתי בחיי.

לא יודעת אם זה יעד טיפולי אבל בחיי שזה חשוב לי כמו כל ספרה פה.

4. אני רוצה להפסיק לאגור כעס ורגשות שליליים בתוכי.

זהו נראה לי מספיק.

בנימה זו, יש כאן מישהו שהתנסה בטיפול פרחי באך ורוצה לשתף בחוויות, תובנות?

תודה ושתהיה שבת קסומה ומדליקה