ישבתי על הרצפה, בחדר ההוא . בחדר החשוך ההוא, בחדר שהיה אסור לי להיכנס אליו כבר שנים . אסרתי על עצמי את הכניסה אליו, מפחד, מחשש . היה לי קר, אבל כבר לא שמתי לב לזה . שמתי לב לשנאה, לכאב, ליגון, לדיכאון, לעובדה שאף אחד לא יוכל לעודד אותי . "למה היא עשתה את זה ?" השאלה הזו רודפת אותי כבר 3 שנים . היום הבנתי למה . הבנתי באמת ובתמים - למה .
זה לא היה בגלל ההקנטות הקטנות בבית הספר .
זה לא היה בגלל שהיא לא התקבלה לסטודיו ההוא .
זה לא היה בגלל שהיא לא הגשימה את חלום חייה .
זה לא היה בגלל שהיא נכשלה בבחינה האחרונה .
למרות שכל אלה ? רק תרמו לעניין . להחלטה שלה . ההחלטה הנוראית ההיא, שהשפיעה על כולנו . ההחלטה של אחותי להתאבד .
_____________________________________________________________________________
זה קרה לפני 3 שנים . היא חזרה מבית הספר מעוצבנת לגמרי, וראיתי חתכים חדשים על הידיים שלה . אני והיא שמרנו את העניין הזה בסוד . היא התביישה מדי לספר להורים שלנו, או לכל אחד אחר . התקרבתי אליה ולחשתי לה, "את רצינית ? שוב ? מה הפעם ?" היא הסתכלה מהחלון, וראתה את המכונית של אמא בשביל הגישה . "אמא הייתה בקניות . אני הולכת להתקלח . כשתסיימי לעזור לאמא לסדר את המצרכים בואי לחדר שלי . אני אסביר הכול שם ."
ראיתי אותה עולה במדרגות, שתיים-שתיים ונעלמת בחדר האמבטיה .
"קייטי !" שמעתי מדלת הכניסה . זו הייתה אמי, העליזה כל כך, הקופצנית, השמחה . "קייטי ! בואי תעזרי לי לסדר את המצרכים ! קניתי חומרים לעוגיות שוקולוד צ'יפ, כמו שביקשת !" חיוך עלה על פניי . פעם ראשונה שהיא זוכרת לקנות משהו בלי שאני אזכיר לה, השכחנית הזו .
"כן אמא ! אני באה !" צעקתי לעבר המטבח, שם היא כבר התחילה לארגן את המצרכים . "אמא..." נאנחתי . "כן חמודה ?" היא ענתה לי "שכחת את הדבר הכי חשוב בעוגיות שוקולד צ'יפ" ידעתי שהיא לא תזכור . "והדבר הזה הוא...?" הו, היא עדיין לא זוכרת . "השוקולד צ'יפ ! חתיכות השוקולד !" היא פתחה את עיניה באימה "אוי, אני כ"כ מצטערת מתוקה שלי . היו לי כ"כ הרבה דברים לעשות.. ולא הכנתי רשימת מצרכים בבוקר..."
נאנחתי . אין מה לעשות, צריך ללמוד להסתדר עם אמא שכחנית שכזו, שצריך להזכיר לה הכול . שמעתי בום חזק מהקומה למעלה . נרעדתי לרגע . מי נמצא בקומה למעלה ? ג'ס ! עיניי נפתחו באימה, רצתי במדרגות, ארבע-ארבע, נפלתי . איזה מטומטמת אני ! איזה מסורבלת ! לא שמתי לב לדם שהתחיל לרדת מהברך שלי . לדמעות בעיניים שלי . לכאב שלי . שמתי לב רק לרעש ששמעתי, שהבהיל אותי, הרעש של הנפילה החזקה ההיא . ה"קראק" הנורא ששמעתי . רעש של שבירת עצמות . אני מכירה את הרעש הזה יותר מדי מקרוב . "ג'ס !" צעקתי בבהלה, "ג'סיקה ! תעני לי !" נכנסתי לחדר שלה . המגבת שלה הייתה על המיטה, ולא הבנתי כלום . אולי היא החליקה באמבטיה ? רצתי אל האמבטיה, בקצה השני של המסדרון . פתחתי את הדלת וראיתי אותה, שוכבת על קרקעית האמבטיה ומסביבה מלא... דם . רק דם . היא הייתה בתנוחה מוזרה, כל הגוף שלה התפתל בזווית מוזרה . ג'סיקה ! חשבתי בראשי . חבל היה כרוך סביב צווארה . היא לא זזה . "ג'ס ! ג'ס מה עשית ?!" פתאום אמי התפרצה מאחורה . הייתי משותקת, לא יכולתי לזוז, איך זה קרה ? היא עדיין חיה ? למה ? השאלות הדהדו בראשי .
שמעתי את אמי בוכה, ראיתי אותה מטלטלת את אחותי, וידעתי דבר אחד - היא לא תחזור יותר .
_____________________________________________________________________________
עברו 3 שנים . הייתי בת 14, היום אני בת 17 . אחרי כל זה, אנשים שאלו אותי הרבה 'הכול בסדר ?' אז לא . אם הכול היה בסדר, ג'סיקה הייתה פה, היינו חוגגות היום את יומולדת 17 שלנו, ביחד, כמו שתמיד דמיינתי את זה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
