בזמן האחרון הסיפור של השגרה שלי קיבל מוטיב אפור 

אני לא מתחברת לעלילה ובטח שלא אל עצמי

אני לא מצליחה להגיע אליי

כבר הרבה זמן שאני נותנת לאנשים לגרום לי לחייך

אבל החיוך לעולם לא נשאר על פניי מספיק זמן שיעשה לי משהו בפנים

אני לא מרגישה את עצמי

אני מתגעגעת להרגשה שמשהו מכיר אותי

שמישהו יודע שאין צורך להבהל מזה שלא עניתי בשלוש שעות האחרונות

הפנים שלי ריקות 

והמוח שלי מסתובב סביב עצמו ומסרב לכשכש בזנב

פעם פחדתי מאהבה 

ועכשיו האהבה מחפשת אותי בכל פינה ברחוב

ואני לא מבינה איך לעזאזל אני מתגעגעת לזה

שהאהבה האחרונה שלי דרסה אותי ועשתה רוורס בכל הזדמנות שרק נתנה לה

מה יש בדבר הזה שנקרא אהבה שגורם לך לרצות אותה יותר מגימלים בשירות הצבאי

אני באמת לא יודעת

אני באמת לא יודעת איך לצאת מהפינה הזאת שנכנסתי אליה

בא לי לבעוט למישהו בריאות רק כדי שאולי לי תחזור האופצייה לקחת נשימה עמוקה נורמאלית

כל פעם שמחמאה נזרקת לכיוון שלי הלב שלי מתכווץ 

ולא כי החיוך מנסה לברוח

בגלל שזה לא נוגע בי

למה שאני אקנה את זה?

וזה אירוני כל כך כי מאז שהאקס יצא מחיי הבטחון שלי עלה לגמרי

חזרתי לחייך לעולם,

החזרתי קשרים שבאשמתו נכחדו

ועכשיו אף אחד כבר לא נוגע בי

הדמעות היחידות שיבקעו מעייני הן דמעות של התמוטטות עצבים 

אני לא יודעת מה הנפש שלי רוצה מעצמה

ולא מבינה מה כולם רוצים ממני

מה

אני

עושה