ההורים
ההורים שלנו טוענים שהם עושים הכל טוב בשבילנו, ולא בשבילם. שקר.
אני מתחיל לעלות ספק לגבי החשיבות שיש להם על הילד שלהם.
אם הוא כבר אבוד, הוא מת מבחינתם.
יש להם 2 דרכים להראות את זה:
1. עוזבים אותו
כשאני מתכוון לעוזבים אותו, לא באמת עוזבים אותו פיזית. יהיה להם פחות אכפת מהילד שלהם. פחות ישגיחו עליו, יתנו לו לעשות מה שירצה, שישתולל. כי בתאכלס. לא אכפת להם יותר מהילד.
2. מתנפלים עליו
חוסמים את תהליך ההתבגרות הנפשי של הילד. אולי זה לא ברור לכם אבל בשביל להסביר לכם יותר טוב אני ישתמש בדוגמה:
ההורים של ידידה מאוד טובה שלי חוסמים אותה ולא משחררים אותה. בקושי נותנים לה לצאת מתערבים יותר מדי בענייני בית הספר. בתור ילד, אני לא אוהב את זה ואני בטוח שגם היא. ההתערבות של ההורים שלה יותר מדי מעיקה. שמעתי את השיחה הידידה שלי לבין ההורים שלה, והצטערתי על כל ששמעתי. שמעתי את ידידה שלי אומרת: "כן אמא, שוב ברחתי מהבית".
כתוצאה מהחנק של ההורים שלה. היא התחילה לעשן. זו הדרך הכי מרגיעה את הבני הנוער עם הלחץ. אתם בטח שתגידו שהדבר הכי מרגיע זה פורקין. אבל זו לא הדרך שלה ויש לה סיבה שאני לא אציין.
אתם ההורים? קראתם את זה? אז, אם אתם רוצים להיות הורים טובים ובאמת אכפת לכם מהילד שלכם אל תראו להם את 2 המצבים שהצגתי בפניכם. תימנעו מהם את חופש הביטוי שלהם לפניכם או יציאות שגם חסרות פואנטה.
אתם ילדים / מתבגרים? השליטה נמצאת אצלכם, מרגישים שסוגרים אתכם, תפעילו כוח, הפגנה, עמדה, לדבר עם ההורים הכי דוגרי (ישיר) שיש זה רק טוב. הם לא יכעסו, הם בכל זאת הם ההורים שלכם ובסך הכל הם רוצים מישהו שימשיך את הדור שלהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
