שאני מבינה שלא רק שהחברים שלי לא ממש אוהבים אותי, לא נהנים איתי ולא מתגעגעים אלי, אלא שזה הדדי. אני לא אוהבת את החברים שלי.

פתאום אני רואה שאני לא רק בודדה, אני באמת לגמרי לבד.

כשהמוכרת בחנות חזיות היא בדיוק באותה מידה כמוך, אז היא שולפת לך בקלי קלות את כל החזיות במידה הזו שיש בחנות למרות שזו מידה נורא בעייתית ולא נפוצה, ומרעיפה עליך סימפטיית גם-לי-קשה-למצוא-חזיות-כמה-מתסכל.

ואז את נזכרת שאין לך כסף לזה (או בכלל) ובורחת בבושת פנים מהחנות.

טוב נו

כל כמה שנים אני עוברת מסגרת ומשאירה את מה שהיה מאחור. את החברים, את העיסוקים, את עצמי. כמו נחש שמשיל את העור, אני משאירה את האני של פעם מאחורי וממשיכה הלאה. אני מרגישה שזו הדרך היחידה שלי להתפתח, ואפילו הדרך היחידה שלי לחיות. תמיד נהיה לי רע, או שאולי אף פעם לא מצאתי את המקום שטוב לי בו. אז אני ממשיכה לחפש, והחיפוש הזה הוא טוטאלי: כשאני מבינה שהמקום שאני נמצאת בו הוא לא מקומי, אני פשוט העלם משם לחלוטין. אני אף פעם לא קופצת לביקור במסגרות שסיימתי, לא מתוך געגועים שאין לי ולא מתוך נוסטלגיה שאני פשוט לא ארגיש. אין לי חברי ילדות בכלל. אני תוהה אם אני אחיה ככה את כל החיים שלי, חיים של נדודים - גם אם לא פיזיים, אז אישיותיים וחברתיים, או שאולי זה יאלץ להפסיק מתישהו. ומה אני אעשה אז?