גיליתי שהיו לי לא פחות מחמישה-עשר (!!!) בלוגים. רובם היו לא פעילים מלחתחילה, ולחלקם אפילו לא הספקתי לבחור כינוי לפני שוויתרתי על הרעיון, אבל אם מורידים אותם נשארים עם שבעה בלוגים שכתבתי בהם במשך השנים, עוד מהתקופה שמספרי הבלוגים החדשים היו מתחילים בספרה 4.
כשעלעלתי בפוסטים ובתגובות בבלוגים האלו גיליתי חברים ששכחתי, חלקם וירטואלים וחלקם אמיתיים, אירועי עבר, ציניות אין-קץ והרבה הומור. הייתם מאמינים שאני טיפוס הומוריסטי מקריאה של הבלוג הזה? הייתם מאמינים שכתבתי עשרות פוסטים הומוריסטים לפני שהתחלתי לכתוב פוסטים על כדורים נגד דיכאון ועל כמיהה למוות? גם אני לא הייתי מאמינה.
אני אמביוולנטית לגבי השאיפות שלי מהבלוג הזה. מצד אחד, הקמתי אותו במטרה לפריקה ושיתוף של מה שדורש פריקה ושיתוף מבחינתי, ולעיתים אין לו נמען במעגל האנשים הקרובים אלי. אותם דברים אישיים מאוד, ולרוב באים מהמקומות הכמוסים והכואבים ביותר שלי, ולכן הבלוג בהכרח אנונימי. ברמה הפרקטית של זרימת הדברים, מעבר לתכנונים שלי, הבלוג לא תופס תאוצה או פופלאריות, מה שעוזר לשמור על האנונימיות - במיוחד כשיש לי לא מעט חברים שמסתובבים פה בבלוגוספריה, כבלוגרים או סתם כקוראים. מה גם, שקהל הקוראים המצומצם-עד-לא-קיים שמתאסף לו פה, מקל על השיתוף במידה מסוימת. אפשר לומר שהצימצום בקוראים יוצר אצלי תחושת אינטימיות, תחושה שלמרות שהמילים שאני מקלידה עכשיו חשופות לעולם כולו, ברמה המעשית קוראים אותן לכל היותר עשרה אנשים.
עד כאן הכל מצוין. הבעיה היא הצד השני, המשני יותר - הדברים האחרים שאני רוצה מהבלוג הזה, לפעמים. אלו לא הדברים לשמם יצרתי את הבלוג הזה, אבל לפעמים אני מאוד רוצה שהם יקרו. הדברים האלו הם פוסטים "בשריים" ומושכים יותר (כאלו שיותר מעניין לקוראים. אני מודעת לעובדה שפוסט של משפט וחצי על זה שאני אבודה ושרע לי זה לא ממש מעניין), קהל קוראים גדול, פופלאריות, הרבה כניסות והרבה תגובות. אני גם אעיז ואומר - להגיע לפעילים ולחמים. איך כל הדברים האלו מסתדרים עם מה שכתבתי בפסקה הקודמת? ובכן, הם לא.
הסיבה שאני כותבת על כל זה היא, כמו שהזכרתי קודם, שקראתי קצת בבלוגים הישנים שלי. (הערה תלושה: אוי אלוהים השעה ארבע בבוקר עכשיו. מה אני עושה ערה?!) הבלוגים האלו לא תאמו בכלל את הפסקה הראשונה, אבל התאימו לא רע לפסקה השניה. היו לי הרבה קוראים קבועים, הרבה חברים שרכשתי דרך הבלוג, מנויים, תגובות ואיזכורים בבלוגים אחרים. לא היו אז פוסטים מומלצים או חמים (כן כן, אני דינוזאור), אבל אם היו יכול להיות שהייתי מגיעה לשם פעם או פעמיים, בהתחשב בכך שמספר התגובות המומצע לפוסט עלה על 40, ופעם אחת אפילו עברתי את המאה. כתבתי על דברים טיפשיים, כתבתי לא כל כך טוב (זה היה בעשור הקודם, תסלחו לי על כך), אבל היה בזה משהו כייפי, מאוד כייפי. זה היה קליל ונחמד וכיף.
אז מה אני בעצם רוצה מהבלוג הזה?
לא יודעת. (זו הופכת להיות התשובה שלי ליותר מדי שאלות)
כרגע מה שאני רוצה זה ללכת לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
National Anthem