היום ראיתי את הנושא החם, ותהיתי לעצמי מה הייתי אומרת לעצמי בגיל 14, 16.

הדבר הראשון שעלה לי לראש- תדברי. תפסיקי לחיות את החיים שלך דרך אחרים, תמיד מהצד. 

אתם יודעים כמה פעמים שאלו אותי, ביסודי, בתיכון, למה לא הייתי אתמול, ובעצם הייתי, והם לא שמו לב? 

האסימון להתנהגות שלי מפעם נפל השנה, כשקראתי את הספר "כמה טוב להיות פרח קיר".

פטריק, שהוא סוג של מנטור לצ'ארלי, הדמות הראשית, אומר לו "אתה רואה דברים. אתה לא מדבר עליהם, אבל אתה מבין.  

אתה פרח קיר."

כשצ'ארלי עונה "לא חשבתי שמישהו שם לב", רציתי לבכות, אבל לא עשיתי את זה, כי פדיחה באמצע הרכבת.

רציתי לבכות, כי אלה היו החיים שלי. רק שאף אחד לא שם לב.

בכל זמן נתון היו לי 2 אנשים שהייתי מרשה לעצמי להיפתח אליהם, אבל רוב השיחות שלי עם אנשים היו עליהם.

אז אני מקדישה את הפוסט הזה לעצמי, מלפני חמש שנים, ולכל מי שנמצא במצב הזה:

תרשו לעצמכם לפתוח את הפה. אל תתביישו. תהיו עצמכם.

רוב הסיכויים, שאתם יותר מעניינים, יותר חכמים, ויותר מצחיקים מרוב האנשים סביבכם.

תזכרו שהמקסימום שאנשים אחרים יכולים לעשות זה לחשוב שאתם קצת סתומים.

ומה זה הסיכון הקטן הזה לעומת כל מה שאתם יכולים להרוויח- להפסיק לשבת בשקט עם עצמכם כל היום?

היום, אני אמנם לא הבן-אדם הכי פתוח רגשית שתפגשו, אבל אני מרשה לעצמי לספר לאנשים אחרים את הבעיות שלי. את התחושות שלי. את הפחדים שלי.

וכדור הארץ לא הפסיק להסתובב. האדמה לא פתחה את פיה.

לכו על זה.

סיום התיכון היה בשבילי תירוץ מעולה, אבל ניתקתי קשרים עם כל מי שאי פעם גרם לי להרגיש לא שייכת, מוזרה.

תעשו את זה. אין שום סיבה שתהיו עם אנשים שגורמים לכם להרגיש רע עם עצמכם.

מספיקים שני אנשים שיהיו חברים שלכם, אבל לפחות תדעו שהם באמת חברים שלכם.

והכי חשוב, אף פעם, אבל אף פעם, אל תשנו את עצמכם בשביל להיות "מקובלים", או מה שכביכול עונה להגדרות של הנורמאל.

אף אחד לא שווה את זה, ותסמכו עליי, אתם רק תראו מגוכחים.

מקסימום, תרגישו טוב עם זה כמה ימים, אבל אחרי כמה זמן אתם תתחילו להפעיל את הראש.

ואז תבינו שהגירסא המקורית שלכם היתה טובה פי אלף.

אני יודעת שזה אף פעם לא קל, אבל היום, 5 שנים אחרי, אני יכולה להגיד שזה שווה כל רגע.

אז מספיק לפחד.

בהצלחה לכולכם    

Belle.