לפני שבועיים חיפשתי את תעודת הבגרות שלי. למה? לא יודעת, אבל חיפשתי.

ואין.

חיפשתי בכל המגירות שלי, מה שגרם לי לעשות שם קצת סדר (!), וכלום. הפכתי כל חלל בחדר שלי שעשוי להכיל דפים מסוג כלשהו, אבל עדיין, הבגרות איננה.

התייאשתי, שבת נכנסה והנחתי לעניין.

כמו בת שירות טובה, הפעם הבאה שהייתי בבית היתה ביום חמישי, אבל בגלל שחזרתי הביתה מאוחר לא המשכתי לחפש. למחרת, שינסתי מתניים, ולמרות שסבתא שלי ישנה בחדר ליד, המשכתי לחפש.

חיפשתי אפילו בחדר של אחי (למה שזה יהיה שם?!?).

בשלב הזה אמא שלי מציעה שאם היום אני לא מוצאת, כדאי לי להתקשר למשרד החינוך ולברר איך משיגים תעודה חדשה. זה מביא אותי לנקודת רתיחה, ואני מסתערת על החדר שלי בהחלטה שאני מוצאת את התעודה שעבדתי בשבילה במשך 12 שנים, ויהי מה!

אני שופכת תכולות של מגירות, שולפת אותן מהמקום, ואה הה! הנה המעטפה הלבנה עם השם שלי כתוב במרקר כחול, מעוכה משהו, אבל התעודה בפנים! מעט מעוכה, אבל לא משהו ששנה של שכיבה במגירה שלי לא יכולה לתקן.

אני מניפה את התעודה כלפי מעלה ופורצת בקריאות ניצחון תוך שירת We Are the Champions (אל תשאלו אותי איך הצלחתי לעשות את שניהם, הייתי באופוריה).

אמא שלי מחייכת אליי, נותנת לי חיבוק, ואומרת לי את המשפט המכונן הבא:

"מאוד אהבתי שהיית ממקודת מטרה, ולא הפסקת עד שהצלחת".

(גילוי נאות: אמא שלי מורה לשעבר ומטפלת בדימיון מודרך. מיותר לציין שחיזוקים חיוביים הולכים אצלנו חזק.)

כהרגלי בקודש, אחרי שנרגעתי ישבתי לחשוב על הסיטואציה.

להיות ממוקדת מטרה זה משהו שתמיד רציתי. להיות מהאנשים האלה שהחליטו שהם רוצים משהו, ולא יפסיקו עד שישיגו את זה.

והנה זה קרה. לקח כמה שנים, אבל זה קרה. זה אמנם משהו קטן, ולקח לי רק שבועיים אבל הייתי ממוקדת מטרה.

אז מכאן והלאה, אני רק מתקדמת.

בצד ימין של העמוד תוכלו למצוא רשימת מטלות שאני רוצה להשיג, וספרים שאני רוצה לקרוא. מטרה שתושג, או ספר שקראתי ימחקו בקו. אני לא יודעת כמה אנשים יראו את זה, אבל זה נמצא ברחבי האינטרנט, ולאנשים יש גישה לרשימה הזו, וזו מוטיבציה מספקת. להשיג את כל מה שכתבתי ברשימה יכול לקחת זמן, ואלו לאו דווקא כל השאיפות שלי, אבל זאת התחלה.

שלכם,

Belle, שמפסיקה להיות עצלנית!