לפני יומיים קיבלתי הודעה קבוצתית על אירוסיה של א'. א' היתה מהבנות הבודדות בכיתה שלי שלא גרמה לי לחרוק שיניים בתיעוב. כפיים ל-א'!

חשבתי עליה בשמלת כלה, פוזלת לעבר ארוסה מתחת לחופה, והיא קורנת מאושר. ושמחתי בשבילה.

ואז חשבתי על החתונה עצמה, שתתקיים ב-4-5 חודשים הקרובים. חשבתי על השמלה שקניתי לפני כמה ימים (השמלה הראשונה שלבשתי מאז בר המצווה של אחי, לפני 10 שנים), שמחמיאה לי, עכשיו כשירדתי במשקל. וכאן הדמיון שלי מתחיל להתפרע.

דמיינתי את עצמי נכנסת לאולם, נועלת עקב קטן, ויש מאוורר שמפזר לי את השיער בסקסיות. כמה מבטים מסתובבים, ואני ניגשת אליהן.

כל הבנות שבמשך שש שנים גרמו לביטחון וההערכה העצמית שלי להיראות כמו נמלה.

"Belle! וואו! את ניראת מדהים! שמלה!" וכל הדברים האלה שבנות אומרות.

אני מחייכת, כבר לא בביישנות, מנסה להישמע כנה כשאני מחזירה מחמאה.

"מה איתך? מה את עושה?"

אני? נשארתי לעבוד במשרד, איפה שעשיתי שירות לאומי. כבר נרשמתי ללימודים, ואני מתחילה באוקטובר. סוציולוגיה ארגונית, כן. אחר כך אני אשלים תואר שני.

ואתן? פסיכומטרי? יפה.. ומועדפת? זה מאוד משמעותי. ואחר כך? טוב, יש לכן עוד זמן להחליט. העיקר שתקבלו החלטה שטובה לכן.

וכשאני אראה להן כמה התפחתי וגדלתי בשנים שהן לא ישבו לי על הצוואר וחנקו אותי, אני ארגיש כדור של אנרגיה בתוך הבטן, מאיים להתפוצץ מרוב אושר.

האמת, לא אכפת לי אם הן ישימו לב למה שאני מנסה לעשות או לא. גם כשהיינו בתיכון הן לא שמו לב למה שהן עשו לי. יכול להיות שהן אפילו ישמחו בשבילי, וזה בסדר, כי אני לא רוצה לגרום להן להרגיש רע עם עצמן- רק להראות להן, ולעצמי, שאין להן שום השפעה עליי יותר.

אני כבר לא שונאת אותן. רק מרחמת.

מרחמת עליהן שהן לא שמות לב למה שהן עושות לאנשים שהם לא בדיוק כמוהן.

כי אני מאמינה שבסופו של דבר זה יפגע בהן. ממש. אני מקווה שבחיים שלהן הן יפגשו אנשים חזקים מספיק בשביל להתמודד איתן.

אני מקווה גם שהן ישתנו בתחום הזה, כי אני לא באמת מאחלת להן דברים רעים.

אני מצטערת אם מישהו נפגע ממה שכתבתי. אין שום דבר רע בלעשות פסיכומטרי או מועדפת בשנה אחרי שהשתחררת. זה גם בסדר לא לדעת מה אתה רוצה לעשות/ללמוד. אני רק רוצה להראות לבנות ההן שהתפתחתי בשנתיים האחרונות, יותר ממה שאי פעם יכולתי להתפתח כשהן בסביבה.

Belle