עברו שנתיים, והנה הגיע היום- ביום ראשון אני מסיימת שירות לאומי!

זו היתה תקופה מדהימה בשבילי. אני לא מתחרטת על אף רגע, גם לא על התקופות הפחות טובות, כי התקופה הזאת שינתה אותי. הביטחון העצמי שלי עלה, גיליתי דברים חדשים על עצמי.

בכמה ימים האחרונים יצא לי לדבר עם אנשים שיצא לי לעבוד איתם, ואחרי שסיפרתי להם על השיחרור המתקרב  התחילו דיבורי הפרידה.

האמת, התרגשתי. תמיד כיף לשמוע מחמאות, אבל פה זה היה יותר מזה. ראיתי כנות אצלם בעיניים כשהם אמרו לי "אין עלייך". כל הפירגון וההערכה מצד האנשים האלה גרמו לי להעריך את עצמי יותר.

מה שיותר גרוע מלקחת אנשים אחרים כמובן מאליו, זה לקחת את עצמך כמובן מאליו. תמיד ראיתי את מה שאני עושה כברור מאליו, בתור "ברור שאני יעשה את זה- זה התפקיד שלי". אבל לאט לאט, מתגובות של אנשים מבחוץ, הבנתי שזה לא כזה ברור.

והאמת, כיף לי להשקיע ככה. קודם כל, אני לא רואה את זה כסיפור גדול, ודבר שני, הכל חוזר בחזרה. תקראו לזה קארמה או הסוד או וואטאוור, אבל הכל חזר אליי. המקרה האחרון שקרה- קצין אחד התקשר אליי, ביקש עזרה בשביל חבר שלו. הזמנתי אותו אליי למשרד כדי שאני אסביר לו מה צריך לעשות. אפילו הבאתי לו את הנייד שלי, כי המקרה של האיש קצת מורכב. הקצין החמיא לי שאני נחמדה והבטיח לי קפה. צחקתי ואמרתי לו "סוכר אחד".

היום הוא הגיע. הוא הביא גם קוראסון, ובתוך השקית- שקית סוכר אחת.

מטבעי אני משקיעה 100% בכל דבר שאני עושה, ולא עושה מזה סיפור. אני אפילו לא מצפה לתמורה. אבל מסתבר שהיא מגיעה בלי קשר.

 וזה לא שלא ידעתי את הדברים האלה לפני כן, אבל זאת היתה ההוכחה הסופית והמוחצת בשבילי. תהיו נחמדים לעולם, ותסמכו עליו שהוא יהיה נחמד אליכם בחזרה.

Belle, שהפכה לבן- אדם נחמד?