לפני כמה ימים אמרתי לחברה שאני משתדלת לראות את האור במצבים גרועים, ומנסה שלא להתעצבן מהם (כי אם מישהו התעצבן עליי כי היה לו בוקר גרוע, אין סיבה שאני יחרב לעצמי את היום וגו').

עכשיו בא לי לחזור בזמן ולצעוק על עצמי תוך שימוש בלחץ פיזי נתון, כי עכשיו אני באמת צריכה לעמוד בזה, למרות שאני ידועה בפסימיות הסרקסטית שלי. וזה קשה, בהתחשב בבוקר המחורבן שהיה לי. אבל החלטות הן החלטות, והיום ראש חודש, אז אין מתאים ממנו לפתוח דף חדש (ז"א, יש, אבל... נו, באמא שלכם!)

אז אז מה אם כמעט פיספסתי את הרכבת. העיקר שהספקתי אותה.

אז אז מה אם המקום היחיד שהיה לי להתפלל במקום ההוא ששני קרונות מתחברים וכמעט נפלתי. פעמיים. העיקר שלא נפלתי.

אז אז מה אם ישבתי על הריצפה. ישב לידי אחד (גם על הריצפה) שפתר קוביה הונגרית וזה היה מגניב.

וחברה שלי סיפרה לי סיפורים מצחיקים על אנשים שהתחילו איתה בברים, ויש שירים מעולים ברדיו, אז היום הזה חייב להשתפר!

נכון?

בפרץ אופטימיות,

Belle