ובכן, אתם לא באמת מכירים אותי.  כמובן שלא, אנחנו בסך הכל זרים ברחוב או בתחבורה ציבורית. 

כמובן שלי אין מושג מי אתם, מה אתם אוהבים לעשות בזמנכם הפנוי וכמה סוכר אתם שמים בקפה. אבל אני מתבוננת. אני שמה לב לפעולות הקטנות שלכם, לשינויים בהבעות הפנים שלכם כשאתם מדברים בטלפון או מתכתבים. לאינטרקציה עם בני השיחה שיושבים איתכם. ואני מקבלת את העובדה שיש בכם יותר ממה שהלבוש או המעשים שלכם מראים.

אני בטוחה שלא הייתם מנחשים שהבחורה המאופקת עם החצאית והאוזניות שקוראת ספר של מאיר שלו למעשה מקשיבה לרד הוט צ'ילי פפר ומאקלמור, כי יש כזה דבר לאהוב שני סוגים של מוזיקה. או שהיא למעשה לא כזאת מאופקת, זה רק הפרצוף המרוכז שלה. או שהיא למעשה מסתכלת עליכם. מנסה להבין מי אתם, מה מניע אתכם, וכשמשעמם לה ממש היא ממציאה לכם סיפור רקע, מנחשת לאן אתם נוסעים. היא לא באמת הלכה לבני עקיבה, למרות שהיא נראית כאילו היא כן. היא מנגנת על גיטרה, לא על פסנתר, וכשהיא שותה קפה אז זה בלי סוכר בכלל.