אני נוסעת ברכבת עמוסה. התחנה שלי מתקרבת אז אני קמה מהמושב שלי, שהוא למעשה המדרגות בכניסה לקרון. אנשים נדחקים אליי מכל הכיוונים, והפיטפוטים שלהם אמורים להשתלט על כל חלקה טובה במוח שלי, אבל האוזניות שלי תחובות עמוק עמוק בתוך האוזניים (עור התוף, קבל את התנצלותי הכנה. זה לא אישי). הביניינים בצד הכביש חולפים לידי, כאילו אני זאת שנשארת במקום והם אלה שזזים. השיר ברשימת ההשמעה מתחלף ל-Bitter Sweet Symphony המצוין של The Verve. הכינורות ממלאים לי את האוזניים ואת הגוף, והאצבעות שלי מתחילות לתופף מעצמן על העמוד שבו אני אוחזת בשביל לא ליפול.

הביניינים ממשיכים לחלוף, והאנשים ממשיכים להידחק, והמוח שלי בפרץ אופטימיות מפרש את מילות השיר ל"אני יכול להשתנות" במקום "איני יכול להשתנות". ואני מחייכת כמו דבילית למרות שאני מודעת לאיש הקבע לידי שמסתכל עליי ותוהה אם לקחתי את התרופות שלי הבוקר. ואני יודעת שהיום הולך להיות יום טוב (היום הזה לא היה יום טוב).

זה קרה לפני משהו כמו שלושה שבועות, אבל אני כן מרגישה שהגישה שלי השתנתה. אפילו שמתי את הקטע הזה בשיר בתור שעון מעורר כדי להזכיר לי כל יום מחדש שאני כן יכולה להשתנות (עד שהבנתי שזה הדבר הכי מעצבן ששמעתי).

אבל בסופו של דבר, כן. אני יכולה להשתנות. ואני משתנה. כל יום מחדש. מבפנים ומבחוץ.

וזה מה שאני מאחלת לעצמי לשנים הבאות- להמשיך להשתנות ולשנות את עצמי (מסתבר שיש הבדל). כי בלי שינוי אנחנו למעשה תקועים במקום. זה לא חייב להיות דרסטי- להתחיל ללכת יחפים, לגדל זקן משה רבינו או להפסיק לעשות רגליים. בדיוק כמו שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, שם גם נמצא השינוי.

בהצלחה לנו,

Belle