החברה משפיעה עלינו. כולנו יודעים את זה. חלקנו מקבלים את זה, חלקנו נלחמים בזה עם כל מה שיש בנו. לטוב ולרע, מגדול עד קטן, מהמבטא של הסובבים אותנו עד לטוורקים של מיילי סיירוס, אנחנו מושפעים מהחברה.

אתמול בבוקר ההורים שלי נסעו לשלושה ימי חופש, מה שהשאיר לי בית ריק, והזמנתי את הבנות מהשירות למפגש איחוד מרגש. תכננתי לחזור הביתה עם אחת הבנות שעובדות איתי והיתה אמורה להגיע למפגש, להכין משהו לבנות ולחכות שיבואו. אבל אז, בערך בשתיים בצהריים, עם השביזות שלאחר הפסקת צהריים במשרד, דיברתי עם חברה על נושא שקצת דיכא אותי. ומשם, כמובן שתסמכו על המשרד שיעצבן אותי יותר, תוסיפו לזה נסיעה ברכבת (עצם הנסיעה מעייפת אותי. גם אם נסעתי ארבעים דקות), והדבר האחרון שתקבלו הוא בחורה שמוכנה לארח ארבע בנות רעשניות.

אבל אז הן התחילו להגיע.

ובסוף הערב כאבו לי הלחיים מרוב חיוכים.

אז מי אמר שלחץ חברתי זה רע?

Belle