לכולנו יש איזשהו שכול. מהמשפחה, החברים, העיר, התיכון, השכונה. כולנו מכירים מישהו שהיה ואיננו.

אצלי זה בן דוד.

ספי נהרג בתאונת דרכים כשהיה בחופשה מהצבא. הוא לא נהרג בקרב ולא מסר את חייו למען העם והמולדת, אבל הוא היה חייל כשנהג שיכור/ מסומם עבר באור אדום עם הרכב הגנוב שלו והתנגש ברכב שבו ספי ישב עם חבר שלו, וזה הופך אותו לחלל (מה שמראה כמה המדינה שלנו מקדשת את המוות, אבל זה כבר דיון אחר).

הזיכרון הממשי היחיד שיש לי מספי הוא קוצים בתחת. מילולית. כשאני ואחי היינו קטנים הוא לקח אותנו לקטוף סברסים במושב, והספסל היה מלא קוצים. ועל כן- קוצים בתחת. הסיבה שזה הזיכרון היחיד שלי היא שלמרות שהיינו בני דודים הוא היה מבוגר ממני בלמעלה מעשר שנים, ובתור ילד מושב לא היה לו הרבה מהמשותף עם בני הדודים הקטנים והעירוניים שלו. כששואלים אותי איך הוא היה, אני מספרת את כל מה שסיפרו בשבעה, וכל מה שמספרים בימי הזיכרון ובאזכרות.

האמת היא, כשאני שומעת את כל הסיפורים האלה אני מייחלת שהוא היה בחיים, כי הוא נשמע ממש אחלה.

לכולנו יש איזשהו שכול, ולכולנו יש איזושהי דרך להתמודד איתו. הנה הדרך של דודה שלי, אמא של ספי, כשהיא התראיינה לסרט שהקרינו בטקס שהתקיים במושב אתמול בערב:

"אני חושבת על ספי בכל יום, ובכל יום כואב לי מחדש. זה אף פעם לא יפסיק לכאוב, אבל עכשיו אני כבר לא כועסת. התפקיד שלי היה להביא אותו לעולם, לגדל ולחנך אותו. פה התפקיד שלי נגמר, ויותר הוא לא שלי. הוא כבר לא שלי בשביל לאבד. ואם הקב"ה החליט שהוא סיים את התפקיד שלו בעולם, לי אין שום אמרה בנושא.

ומהרגע שהבנתי את זה, היה לי קל יותר לשחרר את כל הכעס על השכול."

כמובן שזוהי הדרך האינדיבדואלית של דודה שלי להתמודד עם השכול שלה, ואפשר להסכים או לא להסכים איתה. אבל אני חושבת שיש בהסתכלות הזו איזושהי גדלות נפש וענווה, ושאפשר ללמוד משהו ממנה.