עין ימין כואבת לי ועין שמאל לא.

כמובן שיש את ההסבר ההגיוני של אמא, שהסתכלה לי לתוך העין ואמרה לי שיש לי דלקת, אבל יש אותי ואת הדמיון המופרז שלי שצריך להמציא הסברים משלו.

אומרים שהעיניים הן החלון לנשמה, או בולשיט כזה או אחר, והמצב הנוכחי של העיניים שלי הביא אותי לחשוב שכל עין מראה משהו אחר.

עין ימין שלי חלשה יותר מעין שמאל. ידעתי את זה מאז כיתה ח', שבה התחלתי להרכיב משקפיים, ועין שמאל אובחנה במספר נמוך יותר. עין שמאל היא הדמות שאני מראה לכולם. היא חזקה יותר, מוכשרת יותר. עין ימין היא אני האמיתית. היא האני שכואב לה, היא האני שנשברת. במקרים שאני כן בוכה, אני לרוב מתחילה לבכות מעין ימין.

אני מניחה שלעין ימין סוף סוף נשבר, וכבר נמאס לה להתחבא מאחורי העדשה שמכסה אותה מכל כיוון, ולא זזה לשניה, כמו כלב שמירה שלא נותן לאף אחד להיכנס, אבל גם לא לצאת.

אז בגלל הדלקת הפיזית אני לא שמה עדשות, מה שאומר שחזרתי למשקפיים. המשקפיים נותנות לי חומה נראית לעין ביני ובין שאר העולם. הן שולחות הודעה בשמי- "יש בי עוד רבדים שאני לא מרשה לכם לראות".

ובפרטיות של החדר שלי, או של החדר של חברה טובה, אני מורידה את המשקפיים המנטליות, ומראה את עצמי, כמו שאני בלי להתנצל, ובלי לכסות.