כשהייתי קטנה לא הבנתי את כל העסק הזה של נהיגה. כשעמדנו ברמזור חשבתי שזה בגלל שנהג אחד החליט לעצור, כי הוא מבוגר והוא יותר מתי צריך ומתי לא (יש מצב שגם בראש בן השש שלי זה נשמע לא כל כך הגיוני). חשבתי שאמא ואבא צריכים להיות האנשים הכי חכמים בעולם הם מתיישבים מאחורי ההגה וגורמים לאוטו לזוז, כי כשאני ישבתי על הכיסא שלהם והזזתי את העיגול המוזר הזה כלום לא קרה.

נזכרתי בזה אתמול כשנהגתי את רוב הדרך מהישוב המרוחק שבו אחי בחר לקבוע את מושבו לביתי שבדרום. הכביש היה חשוך. אמא ישבה מאחורה ואבא קצת בהה מהחלון, סיימון וגרפונקל התנגנו ברגע ואני ניסיתי בכח לחשוב על דברים בשביל לא להירדם. חשבתי שזה מוזר איך שהיום אני עושה משהו שהיה נראה לי פעם כמו קסם בלי יותר מידי מחשבה.

הזיכרון נראה לי מתאים לתקופה, כי בימים האחרונים אני מתעסקת הרבה ב"דברים של גדולים", כמו לחפש דירה, וחשבונות בנק. דברים שבגיל שש לא הייתי מודעת אליהם, מה שאיפשר לי לדמיין שהכל זה למעשה קסם.

להפוך לאדם בוגר זה מוזר בשבילי, לפחות כרגע. אני הטיפוס שלא דואג יותר מידי, אבל אף אחד לא הולך למצוא לי דירה, להעביר לי את חשבון הבנק ולבנות לי מערכת שעות.

אז אני פונה לכל אלה מכם מתחת לגיל 18- אל תתבגרו. זאת מלכודת.

עריכה- תראו מה זה הכוח של שבת- לא נוגעים במחשב 25 שעות ונכנסים למומלצים ;)