נדמה שיש רחוב שומם יחידי בעיר השוקקת שבה אני חי, ודווקא בה החליט שוורץ, בעל חנות הספרים יד שניה שבה אני עובד, למקם את העסק שלו. נדמה שהוא לא בדיוק מעונין ברווחים, שכן באופן שמתבקש מטבעה של החנות וממיקומה, אין הרבה לקוחות. אנשים מעדיפים היום לקנות ספרים חדשים עם ריח של ניילון במבצעים שנמשכים כל השנה, ובכלל אל תדברו איתי על ספרים אלקטרוניים. אותו אחוז בודד באוכלוסיה שמהווה את קהל הלקוחות של שוורץ הם, בעיני לפחות, אנשי הספר האמיתיים. להוציא משוטט אחד או שניים ביום, למדתי להכיר את כולם.

מכולם, אני הכי אוהב את לאה. כיוון שהטקסט הוא כתוב אני מרגיש צורך להדגיש שהשם הוא במלעיל. כמובן שזהו לא שמה האמיתי,אלא השם שנתתי לה במחשבותיי. במבט ראשון הייתם יכולים לחשוב שלאה משתייכת לקטגוריית המשוטטים, אבל אני נמצא פה מספיק זמן בשביל לדעת אחרת. פעם בכמה ימים היא נכנסת, עם המבט החולמני הזה שלה, לרוב תוחבת זוג אוזניות את תוך התיק. לרגע קצר היא נותרת לעמוד בפתח החנות ונושמת לקירבה את ריח הספרים הישנים- התערובת הייחודית הזו של אבק, דפוס וקרביו של הבעלים הקודמים של הספר. היא מתחילה לעבור בין המדפים, מביטה על יושביהם כעל חברים ותיקים, מעבירה יד על חלק מהם. החיוך שלה, אני מניח, עולה על פניה בלי שתשים לב.

בטקס קבוע היא עוברת בין המחלקות השונות, שולפת ספר מידי פעם, באופן שלי לפחות, נראה כרנדומלי. היא בוחנת ת העטיפה, וקוראת את הכריכה האחורית. לפעמים היא תוציא פנקס קטן ותרשום את שם הספר והסופר, אבל לרוב היא תחזיר את הספר למקום. בחמש מתוך שש מביקוריה היא לא תקנה אף ספר.

בביקור השישי היא תיכנס, תעבור את הסיבוב הרגיל, אבל הפעם, במקום להחזיר את הספרים למקום, היא תיקח אותם איתה. בסוף הסיבוב היא תתישב על הכורסא ששוורץ הניח בפינת החנות למטרה הזו בדיוק, ותסדר אותם מולה בשורה. היא תקרא את התקציר בגב הספר פעם ופעמיים, תעלעל בין דפיו ותחוש אותו באצבעותיה. לאחר דקות ארוכות היא תעצום את עיניה לרגע קצר ותפלוט אנחה קלה של קבלת הדין. לאחר מכן, היא תשוב ותאסוף את הספרים לערימה, ותחזיר את חבריה הדחויים למקום מושבם על המדף, בדיוק במקום בו נותר הרווח שמחכה להם.

אז היא תבוא אל הקופה, שם תיעשה מודעת לנוכחותי בפעם הראשונה מאז כניסתה לחנות, ותחון אותי בחיוך קטן בעת שהיא מושיטה לעברי את הנבחרים ברי המזל. בזמן שאני סורק את הספרים, היא מתבוננת בדלפק. לפעמים אחד מהגלויות או הציורים שמונחים שם תופס את מבטה, והיא שולחת לעברם חיוך רחב מזה שהיא שולחת לעברי. בגלל החיוך, או שמא, בזכותו, אני לא מחייב אותה עליהם (לשוורץ גם ככה לא אכפת מרווח, כך החלטתי באחר צהריים מנומנם במיוחד). היא מתעקשת לשלם ואני לוקח את הכסף ומשתמש בו כדי לקנות גלויות וציורים שאני חושב שהיא תאהב, או סטיקרים וסיכות עם שנינויות ששמתי לב שמקשטים את חפציה.

"על חשבון הבית" הן המילים היחידות שאני אומר לה.

"לא תודה, זה בסדר" הן המילים היחידות שאני שומע בתגובה.

ובכל זאת, כשעיננו נפגשוות בתחלופה הקצרה הזו, או כשאצבעותינו מברישות זו על גבי זו במגע מקרי, אני מרגיש כאילו אנחנו מכירים כבר שנים.