כשהייתי בת שש או שבע, רציתי לנסות את המשקה של המבוגרים, הידוע בכינויו "קפה". אמא שלי נתנה לי לטעום משלה, וזה היה מזעזע. לא רק שקפה הוא טעם נרכש, אמא שלי גם ממתיקה את הקפה עם סוכרזית עם טעם לוואי נוראי. היום, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, אני כותבת את השורות האלה עם כוס קפה הגונה. לא ממותק. וזה נהדר.

מצד שני, כל שנה בפסח, אמא שלי מכינה בורשט, שזה משקה שמכינים מסלק (ועוד כמה דברים, אבל כשאמא שלי מכינה את זה אני לרוב בורחת מהמטבח). שוב, רציתי להיות "גדולה", אז ביקשתי לנסות, למרות שהריח היה נוראי. בשניה שהנוזל נגע בלשון שלי ירקתי אותו חזרה לכוס והחזרתי אותה לאמא המאוד מרוצה שלי. ה'ברוגז' בין בורשט ללשון שלי עדיין כאן, והוא כאן בשביל להישאר.

אני מניחה שהייתי די אמיצה כשהייתי בת שש, כי למרות שהקפה היה נראה מוזר, והריח של הבורשט היה פשוט נורא, עדיין ניסיתי אותם. היום אני בן-אדם (בהחלט לא בן אדם מבוגר!) די פחדן. אני בורחת ממצבים שעשויים לגרום לי להגיש לא בנוח כמו מאבולה. 

לרוב אני בסדר עם הטעמים שרכשתי ושאליהם אני רגילה. תבינו, אני יכולה להכין אחלה רוטב לפסטה ושקשוקה מפחות או יותר אותם מרכיבים. בשאר הזמן, לחיות ככה גורם לי להרגיש שאני לא חיה את החיים במלואם.

בפעמים כאלה, אני ממש מתגעגעת לילדה בת השש האמיצה ההיא.