אני עייפה. כל הזמן. וזה די נורא בהתחשב בזה שתקופת המבחנים בפתח וצריך להיות עירניים. 

צריך להיות עירניים לא משנה מה. בין אם בשביל לקלוט משהו ממבוא לפסיכולוגיה, לתרגל בסטטיסטיקה או בשביל לתפקד באינטרקציות חברתיות. ואלה דברים שקשים לי. הלימודים עצמם קשים, וטוב, זה מובן. לא ציפיתי לפיקניק. והאינטרקציות החברתיות- טוב הן אף פעם לא היו קלות. וזה שמר אדלר הנחמד אומר לי שבגלל זה אני למעשה נכשלת בחיים לא עוזר. 

אז אני רוצה לישון. כאילו זה הדבר היחיד שאי פעם רציתי. אני חושבת שאם תציעו לי לבחור בין כסף לשעות שינה אני אבחר בשעות השינה. תודה לאל אין לי החרא הזה של לשכב ערה במיטה טרודה במחשבות. הגוף שלי בעצמו מסרב ללכת לישון. כאילו, בניגוד לכל מה שלמדתי בסמסטר האחרון, הוא שולט עליי ולא אני עליו. אני לא יודעת להסביר את העובדה שברגע שמגיעה השעה ללכת לישון הגוף שלי נהפך לילד בן שש שמסרב להקשיב לבייביסיטר שלו ולהיכנס כבר למיטה.

אני עייפה, ורצה לישון, אבל לא מצליחה.

אני רוצה להשקיע בלימודים, ולהצליח במבחנים, אבל כאילו אני מוצאת לעצמי את כל הדברים הלא נכונים לעשות בזמן שאני אמורה ללמוד, או לישון לצורך העניין.

אני לא יודעת אם זו איזושהי הפרעה שאני אמורה ללכת לבדוק, או שאני עצמי סתם מוזרה. אבל אני רוצה שזה ייגמר. 

בחור מאחוריי אומר שהכי חשוב זה מודעות. אני לא יודעת על מה נסובה השיחה שם אבל הוא אומר שזו גם תכונה חשובה באופן כללי, בחיים. אז אני מניחה שגם לפי הבחור הזה נכשלתי בחיים, כי תמיד הייתי גרועה בעינייני מודעות. לאחרונה זה אפילו נהיה יותר גרוע. 

אני רוצה לישון, וללמוד, ולהיות מודעת.

אני רוצה להיות בשליטה על הגוף שלי ועל החיים שלי.

אני רוצה להפסיק להיות עייפה מהכל, ולהצליח לארגן את כל החומר בסוציולוגיה ולזכור על איזה תפקודים אחראי ההיפוקמפוס.

אני רוצה לישון.

(אבל גם שאנשים יפסיקו להשתמש במילה "להשתין")